תגובתו של דוד לנבואה שקיבל מתאפיינת בענווה עמוקה, תוך הכרה בפער העצום שבין מוצאו הצנוע לבין מעמדו הרם כמלך. דוד ניגש אל לִפְנֵי ה', כלומר למקום הארון [מצודת דוד], אך פעולת הישיבה שלו מעוררת שאלה, שכן בדרך כלל חל איסור לשבת במקומות המקודשים. סוגיה זו מוסברת מבעד לשתי גישות: יש המסבירים כי ניתן כאן היתר הלכתי מיוחד השמור אך ורק למלכי בית דוד, בעוד אחרים מפרשים כי המילה וַיֵּשֶׁב אינה מתארת ישיבה פיזית, אלא שהייה והתעכבות במקום [ביאור שטיינזלץ].
מתוך ענווה זו פונה דוד לה׳ ושואל וּמִי בֵיתִי, תמיהה הנובעת מהכרה בייחוסו המשפחתי המורכב כמי שבא מזרעה של רות המואביה [מצודת דוד]. בהמשך דבריו הוא מודה על כך שהגיע עַד הֲלֹם, מילה שמשמעותה פשוטה כמשמעה – לכאן [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי ביטוי זה מתייחס לעלייתו לכס המלוכה ולמעלה הגבוהה שבה הוא נמצא כעת. דוד מכיר בכך שה׳ לקח אותו מנווה הרועים והמליך אותו עליהם [רש"י, ביאור שטיינזלץ], על אף שהוא רואה את עצמו כאדם קטן ונבזה [רד"ק].