דברי הימים א, פרק י״ז, פסוק ט״ז

קרה לכם פעם שקיבלתם מתנה ענקית ומפתיעה במיוחד, והרגשתם שאתם בכלל לא בטוחים שמגיע לכם כל כך הרבה טוב? זה בדיוק מה שמרגיש דוד המלך אחרי שה׳ מבטיח לו הבטחות נפלאות לעתיד. דוד מלא בענווה, והוא הולך אל המקום שבו נמצא ארון הברית, ממש לִפְנֵי ה׳. כשהוא מגיע לשם נאמר וַיֵּשֶׁב, אבל הכוונה היא לא שהוא התיישב על כיסא, אלא שהוא פשוט נשאר והתעכב שם זמן רב כדי להתפלל מכל הלב. דוד פונה לה׳ ושואל בפליאה וּמִי בֵיתִי. הוא בעצם אומר: מי אני ומי המשפחה שלי שאזכה לכבוד כזה גדול? הרי הוא זוכר שהמשפחה שלו הגיעה מרות המואביה, והוא לא מרגיש חשוב בכלל. הוא מודה לה׳ על כך שהביא אותו עַד הֲלֹם, כלומר ממש עד לכאן, למעמד הגבוה של מלך ישראל. דוד לא שוכח לרגע שפעם הוא היה רק רועה צאן פשוט, והוא מודה לה׳ שבחר דווקא בו להנהיג את העם, למרות שהוא רואה את עצמו כאדם קטן ורגיל.