עמידתו של דוד בתפילה ובקשתו לגדולה נצחית עבור זרעו אינן נובעות מיוזמתו האישית או מתחושת זכאות, אלא נשענות לחלוטין על הבטחתו המוקדמת של ה'. הפרשנים מסכימים כי המילים גָּלִיתָ אֶת אֹזֶן עַבְדְּךָ מבטאות את העובדה שה' בעצמו הוא שהודיע וחשף את רצונו לִבְנוֹת לוֹ בָּיִת, כלומר להקים עבורו שושלת נצחית של בית מלכות.
מתוך הבטחה אלוהית זו, נובע חלקה השני של ההצהרה: עַל כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ. לולא היה ה' מבטיח מיוזמתו להשפיע על זרעו של דוד את הטובות הללו, דוד מעולם לא היה מעלה על דעתו לבקש זאת כלל, שכן הוא ראה עצמו כמי שאינו ראוי לכך לאור מוצאו העניו [רש"י]. עצם ההבטחה היא שהעניקה לו את האומץ ואת תעצומות הנפש לגשת ולהתפלל על דבר כה עצום [מצודת דוד]. יתרה מכך, ההבטחה היא שסיפקה לו את העילה לשאת את התפילה הזו, הכוללת בתוכה הן הודיה על מה שכבר ניתן לו והן בקשה על מה שהובטח לו לעתיד [ביאור שטיינזלץ]. לפיכך, מהות התפילה כאן אינה בקשה לזכות חדשה, אלא פנייה לה' שיהיה נאה לו לאמת ולקיים את הדברים שהוא עצמו כבר הבטיח לעשות [רש"י].