דברי ה' מבטאים את המציאות ההיסטורית של השראת השכינה מאז יציאת מצרים, ומסבירים מדוע דוד אינו זה שיבנה את המקדש. היעדרו של מבנה קבע עד כה לא היה מקרי, אלא נועד לשמור את זכות הבנייה הגדולה לאדם שנבחר לכך במיוחד, ולכן ה' לא ציווה על הקמת בית קבוע לאף אחד מן השופטים שקדמו לדוד [מצודת דוד].
לגבי נוסח הפסוק, יש לציין כי בחלק מהדפוסים הישנים נכתב "את בני ישראל", אך הנוסח המקובל והמדויק בשאר הספרים הוא אֶת יִשְׂרָאֵל [מנחת שי].
ה' מצהיר כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת, כלומר מעולם לא שכן במקדש של קבע, מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל ממצרים [ביאור שטיינזלץ]. במקום זאת, המציאות הייתה של נדודים מתמידים: וָאֶהְיֶה מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן. הפרשנים מסכימים כי הניסוח בחלק זה של הפסוק הוא מקוצר וסומך על הבנת הקורא. אף שנכתב רק וּמִמִּשְׁכָּן, הכוונה היא "וממשכן אל משכן", בדומה למבנה המילים "מאהל אל אהל" שמופיע מיד לפני כן.
ביטוי זה מתאר את מסע הנדודים של הארון והמזבח. ה' היה מתהלך מאוהל מועד שבמדבר אל הגלגל, משם לשילה, משילה לנוב, ומנוב לגבעון. בכל התחנות הללו, השכינה שכנה תחת יריעות ארעיות, ואפילו בתקופה שבה הארון שהה בקרית יערים, המזבח עמד בנוב ובגבעון ללא מבנה קבע [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
תשומת לב מיוחדת מוקדשת למבנה שעמד בשילה, אשר שופך אור על השימוש הכפול במילים "אוהל" ו"משכן". משכן שילה היה מבנה משולב: חלקו התחתון היה בנוי מאבנים (משכן), אך גגו לא היה מקורה אלא מכוסה ביריעות של המשכן המקורי מהמדבר (אוהל). לפיכך, המעבר מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן מבטא את ההליכה מהאוהל המוחלט שהיה במדבר אל המבנה בשילה, שבו ה' שכן באוהל ובמשכן בו זמנית [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לאחר שחרב משכן שילה, חזר המצב לארעיותו המוחלטת ולא היה כל בניין קבע לארון או למקדש [ביאור שטיינזלץ].