דוד המלך מוסר לשלמה בנו את תוכניות הבנייה של בית המקדש, אך אין מדובר בשרטוט אדריכלי רגיל, אלא בתוכנית מפורטת שנמסרה בהשראה עליונה ונושאת משמעויות עמוקות.
הביטוי אֲשֶׁר הָיָה בָרוּחַ עִמּוֹ מתפרש בקרב רוב הפרשנים כרוח הקודש והשראה נבואית שדרכה נגלתה לדוד תבנית המבנה כולו [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. באשר למקור הנבואה, יש הסבורים כי דוד השיג זאת בעצמו, ויש המצביעים על כך שהתוכנית גובשה בעצתו ובהדרכתו של שמואל הנביא [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מסורת חז"ל מלמדת כי דוד ושמואל ישבו יחד ועסקו ב"בניינו של עולם", כלומר בהלכות בית המקדש, ובאותה עת למד דוד בזמן קצר את מה שתלמיד ותיק אינו מסוגל ללמוד בשנים רבות [רש"י]. מנגד, גישה פשטנית יותר מסבירה כי המילה בָרוּחַ מתייחסת פשוט לרצונו העז של דוד ולכוונתו הפנימית לבנות את הבניין [רלב"ג]. גישה רעיונית עמוקה מוסיפה כי מבנה המקדש וחדריו מרמזים לסדר של היקום כולו ושל נפש האדם, ולכן תבנית המקדש הייתה טבועה ממש בתוך רוחו ונפשו של דוד [מלבי"ם].
התוכנית כללה את חַצְרוֹת בֵּית ה', שהן חצר הכוהנים והעזרה, וכן את הַלְּשָׁכוֹת סָבִיב, שהן החדרים שנבנו מסביב להיכל [רלב"ג]. חדרים אלו נועדו לשמש כשני סוגים של אוצרות: אֹצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וכן אֹצְרוֹת הַקֳּדָשִׁים. הפרשנים מבחינים בין השניים: האוצרות של בית האלוהים הם המקומות שבהם הונחו התרומות הקבועות שנועדו לאחזקת המבנה ולתיקון בדק הבית [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, אוצרות הקודשים נועדו לשמירת הכספים ששימשו לקניית קורבנות הציבור [מצודת דוד], וכן לאחסון חפצי ההקדש השונים שהונחו באותן לשכות [רלב"ג].