תבנית כלי המקדש שנמסרה לשלמה כוללת פירוט מדויק של סוגי הכלים, החומרים שמהם ייעשו, וקביעת משקל פרטני לכל כלי וכלי [מצודת דוד]. הכלים השונים נועדו לשרת את עבודת הקרבנות והמקדש באופנים שונים.
המזלגות הם כלים בעלי שיניים, מעין קלשונות, שנועדו לנעוץ ולאחוז בבשר הקרבנות כדי להעלותו מן הסירות שבהן התבשל [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המזרקות הם ספלים וכלי קיבול שנועדו לקבל את דם הקרבנות המיועד לזריקה על המזבח [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כלים אלו היו עשויים משני סוגים, נחושת מרוקה וזהב [מלבי"ם].
לגבי הקשות, קיימות שתי גישות פרשניות. הגישה המרכזית מזהה אותם כמעין יתדות, סניפים או צינורות דקים שהורכבו קומות קומות מעל שולחן הפנים כדי להניח עליהם ולתמוך בלחם הפנים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי אלו הם כלי קיבול שנועדו לניסוך [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מדגיש כי כל הכלים הללו היו עשויים זָהָב טָהוֹר [מצודת דוד].
חלק ניכר מוקדש לכְפוֹרֵי הַזָּהָב ולכְפוֹרֵי הַכֶּסֶף. הפרשנים מסכימים כי מדובר במין מזרקים, טסים לכיסוי או כלי שרת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, טעם שמם הייחודי נובע מפעולת הניקוי הקשורה בהם. על פי דברי חכמים, הכהנים היו מקנחים את הדם שעל ידיהם או את הדם שעל סכין השחיטה בשפתם של כלים אלו. השורש כ.פ.ר משמעותו קינוח וחיטוי, כפי שמופיע בלשון חכמים לתיאור אדם המקנח את ידיו. מכאן גם נגזרת המשמעות הרחבה של המושג "כפרה", שמהותו הבסיסית היא קינוח וניקוי [רש"י, רד"ק, מצודת ציון].
המילה בְּמִשְׁקָל מדגישה כי לכל אחד מן הכפורים, בין אם מזהב ובין אם מכסף, נקבע משקל מדויק ומוגדר מראש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].