לאחר ההכרזה הפומבית בפני עם ישראל על בניין המקדש, מעביר דוד את שרביט הביצוע לבנו שלמה באופן אישי ופרטי [ביאור שטיינזלץ]. מסירת התוכניות לא הייתה פרי תכנון אנושי רגיל, שכן כל פרטי המבנה הוגדרו במדויק על ידי ה' והועברו באמצעות נביאיו [רלב"ג].
הפעולה וַיִּתֵּן מבטאת לא רק מסירה פיזית של התוכניות, אלא גם לימוד והדרכה מעשית שמסר דוד לידי שלמה [מצודת דוד]. דוד מוסר לו את התַּבְנִית, כלומר את התואר, הצורה [מצודת ציון] ומידות האורך, הרוחב והגובה המדויקות של המבנה [רש"י].
התוכנית מפרטת את חלקי המקדש השונים, החל מהָאוּלָם, שהוא החלל או החצר החיצונה הנמצאים בחזית ההיכל [מצודת דוד, מלבי"ם], וכוללת גם את העמודים שניצבו בו [רלב"ג]. סביב האולם ובתוכו היו ממוקמים בָּתָּיו, שהם החדרים והיציעים השונים שלצידי המבנה [מצודת דוד, רלב"ג, מלבי"ם]. חלק משמעותי נוסף במבנה הם גַנְזַכָּיו, ולדעת רוב הפרשנים אלו הם בתי האוצרות והלשכות שנועדו לגניזה ולהטמנה של אוצרות הקודש.
המבנה כלל גם מפלסים וחללים נוספים, כדוגמת עֲלִיֹּתָיו, שהיו עליות רבות שנבנו לאור גובהו העצום של האולם [רלב"ג]. באשר לחֲדָרָיו הַפְּנִימִים, יש המפרשים כי הכוונה להיכל עצמו ולחדרים הסובבים אותו [מלבי"ם], בעוד גישה אחרת סבורה שאלו חדרים שנבנו מעל חלל הקודש [רלב"ג]. לבסוף, התוכנית מסתיימת בלב המקדש, וּבֵית הַכַּפֹּרֶת, אשר כל הפרשנים מסכימים כי זהו קודש הקודשים, המקום המקודש ביותר שבו הונחה הכפורת.