דוד מוסר לבנו שלמה את תכנית האב המפורטת לבניין בית המקדש. אין מדובר בהדרכה כללית בלבד, אלא בתכנית בנייה שלמה, מדויקת ומחייבת, הכוללת את כל מידות המבנה ופרטי הכלים, אשר ניתנה בהשראה אלוהית עליונה.
הפרשנים מסכימים כי התכנית המפורטת לא נהגתה מליבו של דוד, אלא הושגה בנבואה וברוח הקודש. מסורת מרכזית מצביעה על כך שהנביא שמואל הוא שדרש את פרטי המבנה מתוך התורה והעביר אותם לדוד [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, חומת אנך].
דוד מדגיש כי הַכֹּל בִּכְתָב – כלומר, התכנית נמסרה לשלמה כשהיא ערוכה ומסודרת בכתב, וכוללת את משקלו של כל כלי ואת תבנית המבנה על אורכו, רוחבו וגובהו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. המילים מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל מבטאות את העובדה שהיכולת להבין ולהשכיל את פרטי התכנית באה לדוד מידו של ה' [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה מבואר כי המילה מַלְאֲכוֹת היא צורת הרבים של המילה מלאכה, המופיעה כאן בסמיכות [רד"ק].
מתוך מקורו האלוהי של השרטוט, נגזרת חובה קפדנית להיצמד אליו ללא סטיות. חל איסור מוחלט להוסיף או לגרוע ממידות עובי הקירות, הגובה והאורך, לשנות את ייעוד החדרים או להחליף את חומרי הגלם, כגון שימוש בכסף במקום בזהב [עיקר תוספות יום טוב, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה להקפדה היתרה על מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית היא שכל פרט ופרט במקדש אינו מקרי, אלא מכוון כנגד סודות עליונים וצפונות רוחניות עמוקות שדוד זכה להשיג ולהבין [מלבי"ם, חומת אנך].