במעמד פומבי וחגיגי, רגע לפני העברת המלוכה, מוזהר העם כולו בדבר התנאי היסודי לקיומו הלאומי בארצו. הציווי אינו מופנה רק להנהגה, אלא מקיף את האומה כולה ומציב את המחויבות הרוחנית כבסיס לזכות הישיבה בארץ.
הפניה לְעֵינֵי כׇל־יִשְׂרָאֵל מדגישה כי האזהרה נאמרת בפני כל העם יחד, ללא יוצא מן הכלל, וכוללת בתוכה את כולם בשווה, בין אם הם אזרחים ילידי הארץ ובין אם הם גרים [רש"י]. הצהרה פומבית זו נעשית וּבְאׇזְנֵי אֱלֹהֵינוּ, ביטוי שמשמעותו עמידה ישירה לפני ה', אשר נוכח במעמד ומשמש כעד להתחייבות זו של העם [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג].
הדרישה המרכזית היא שִׁמְרוּ וְדִרְשׁוּ כׇּל־מִצְוֺת ה' אֱלֹהֵיכֶם. פקודה כללית זו מופנית לכלל ישראל כקבוצה אחת, בניגוד להוראות האישיות שיינתנו בהמשך לשלמה המלך [רש"י]. הדרישה לשמירת המצוות נובעת מעיקרון רוחני ולפיו ככל שה' מעניק טובה גדולה יותר לאדם, כך גדלה חובתו של האדם להשיב בעבודה, בהכנעה ובקיום מצוותיו [מלבי"ם].
תכליתה של שמירת המצוות היא לְמַעַן תִּירְשׁוּ אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וְהִנְחַלְתֶּם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם עַד־עוֹלָם. הפרשנים מסכימים כי קבלת הארץ אינה מתנה חסרת תנאים, אלא היא תלויה לחלוטין בנאמנות לדרך ה'. רק באמצעות קיום המצוות תתבסס ותתקיים אחיזתם בארץ, והם יוכלו להמשיך לרשת אותה בבטחה ולהעביר אותה הלאה לילדיהם ולנכדיהם לדורי דורות לנצח.