דוד פונה אל בנו שלמה בדברי הדרכה ורוממות בסגנון פיוטי, שנאמרו בחלקם באוזני הקהל ובחלקם באופן אישי [ביאור שטיינזלץ]. מהות הדברים היא קריאה לעבודת ה' פנימית ואותנטית, מתוך הבנה שידיעת ה' אינה מוגבלת רק למעשיו החיצוניים של האדם, אלא חודרת לעומק מחשבותיו.
הציווי דַּע אֶת־אֱלֹהֵי אָבִיךָ מורכב משני רבדים. מצד אחד, זוהי קריאה לאדם לחקור בשכלו כדי להגיע לידיעת ה'. מצד שני, אם שכלו קצר מלהשיג זאת, עליו להישען על מסורת האבות, מתוך ביטחון שאב מעמיד את בנו על האמת, וזאת עד שיוכל להגיע להכרה עצמאית [מצודת דוד, רד"ק].
הדרישה לעבוד את ה' בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה מדגישה כי העבודה צריכה לנבוע מאהבה ומרצון פנימי, ולא מתוך יראת העונש [מצודת דוד]. עבודה שאינה נעשית בלב שלם היא חסרת תועלת, שכן ה' יודע את צפונות הלב ומבין את הרצון האמיתי שעומד מאחורי המעשים [רלב"ג]. הכתוב מקפיד להשתמש במילה בְּלֵב בלשון יחיד, ולא "בלבב", כדי ללמד שעל האדם לרכז את כל רצונותיו ולהפנות לב אחד בלבד לאביו שבשמים, ללא נאמנויות כפולות [רש"י].
לעומת זאת, בהמשך הפסוק נאמר כִּי כׇל־לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהֹוָה בלשון רבים, משום שה' חוקר ובודק את הלבבות של כולם, בין אם הם נוטים לטוב ובין אם לרע [רש"י], ודורש לדעת את כל מה שטמון בהם [מצודת דוד].
באשר לביטוי וְכׇל־יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין, המילה יֵצֶר מבטאת פעולה ויצירה [מצודת ציון]. הלב מתואר כפועל ויוצר את המחשבות, לטוב או לרע [רד"ק]. ה' לא רק מבין את פעולת המחשבות ברגע התרחשותן [מצודת דוד], אלא אף צופה ומבין מה האדם עתיד לחשוב עוד בטרם נוצרה המחשבה [רש"י].
בסיום דבריו מציב דוד שתי דרכים מנוגדות. אִֽם־תִּדְרְשֶׁנּוּ – כלומר, אם תחפש את ה', תלך אחריו [ביאור שטיינזלץ], תדרוש את מצוותיו [רש"י] ותתאמץ להשכיל את גדולתו – אזי הוא יִמָּצֵא לָךְ, כלומר יפתח את לבך לדעת ולהבין אותו [מצודת דוד]. אך מנגד, וְאִם־תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד. המילה יַזְנִיחֲךָ משמעותה עזיבה [מצודת ציון], אך היא מבטאת נטישה קשה וחמורה יותר מסתם עזיבה [רש"י]. משמעות האזהרה היא שאם האדם יעזוב את ה' ולא ישוב אליו בתשובה, ה' יעזוב אותו לנצח [מצודת דוד].