דוד המלך מוסר לשלמה בנו את התוכניות המדויקות ואת חומרי הגלם לבניית כלי המקדש הפנימיים והקדושים ביותר. הפירוט מתמקד בשני מוקדים מרכזיים: מזבח הקטורת, והכרובים שמעל ארון הברית.
לגבי מזבח הקטרת, דוד מעביר לשלמה את המשקל המדויק של זהב מזוקק שנדרש ליצירתו, כאשר משמעות המילה מעידה על זהב טהור שעבר תהליך של צרוף וניקוי מסיגים [מצודת דוד, מצודת ציון, רש"י].
בהמשך, הפסוק מכנה את הכרובים בביטוי וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה. הפרשנים מציעים מספר הסברים לשימוש במונח ייחודי זה. הגישה המרכזית היא שהכרובים היוו סמל וציור למרכבת ה', שעליה כביכול רוכבת השכינה [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם]. מעבר לרעיון הרוחני, ישנו גם קשר חזותי לחזון המרכבה של יחזקאל הנביא: הכרובים שעמדו במקדש דמו במראם ל"חיות הקודש" שבמרכבה השמימית, שכן גם להם היו פני אדם או פני תינוק [רד"ק, מצודת דוד]. לצד זאת, יש מי שרואה במונח זה רמז לממדים העצומים של שני הכרובים החדשים שעתיד שלמה לעשות, שקומתם עשר אמות ומוטת כנפיהם המשותפת הגיעה לעשרים אמה [רלב"ג].
תפקידם של כרובי הזהב מתואר במילים לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים. כלומר, הם נועדו לעמוד כך שכנפיהם פרושות ומתוחות כלפי מעלה, ויוצרות מעין חופה המגנה ומכסה על ארון ברית ה' [רוב הפרשנים].