יצא לכם פעם להרכיב דגם מורכב מאוד, שבו לכל חלק קטן יש תפקיד וגודל מדויק? כך בדיוק העביר דוד המלך לשלמה בנו את התוכניות לבניית בית המקדש. דוד לא השאיר שום דבר למקרה, אלא פירט בדיוק אילו כלים יהיו במקדש, לאיזו מטרה הם ישמשו וממה הם יהיו עשויים.
הוא הסביר לו על המזלגות, אבל אל תדמיינו מזלגות רגילים של ארוחת צהריים. אלו היו כלים גדולים עם שיניים, ממש כמו קלשונות, שבעזרתם הכהנים היו אוחזים ומרימים את בשר הקרבנות מתוך הסירים שבהם הוא התבשל. היו שם גם המזרקות, שהם ספלים מיוחדים שנועדו לקבל את דם הקרבנות לפני שזרקו אותו על המזבח. בנוסף, דוד תכנן את הקשות, שהיו מעין צינורות או יתדות מיוחדים שעמדו קומות קומות מעל שולחן הפנים, ותפקידם היה להחזיק ולתמוך בלחם הפנים. הכלים החשובים הללו היו עשויים מזהב טהור.
חלק מיוחד בתוכנית הוקדש לכפורי הזהב ולכפורי הכסף. אלו היו כלים דמויי קערות או טסים. השם המיוחד שלהם מגיע מהמילה קינוח וניקוי. בזמן העבודה במקדש, הכהנים היו צריכים לפעמים לנקות את הידיים שלהם או את סכין השחיטה, והם היו מקנחים אותם בשפה של הכלים האלה (מכאן גם מגיעה המילה "כפרה", שמשמעותה ניקוי של הנפש). התוכנית של המקדש הייתה כל כך מחושבת, עד שדוד קבע לכל כלי וכלי את הגודל שלו במשקל. כלומר, לכל קערה ולכל כלי מזהב או מכסף היה משקל מדויק וברור מראש, כדי שהכל יהיה מושלם, מסודר ומוכן לעבודת ה'.