מלכים א, פרק כ״א, פסוק י״ט

ה' מטיח באחאב זעקה מוסרית שנועדה לעורר את תגובתו על כך שלא די שרצח את נבות, אלא אף לא התבייש לקחת את רכושו: הֲרָצַחְתָּ וְגַם־יָרָשְׁתָּ. השאלה חושפת סתירה משפטית ומוסרית במעשיו של המלך הנושא באחריות המלאה לרצח, שכן הוא הרג את נבות כמורד במלכות כדי להחרים את נכסיו, אך יורש אותו כאילו היה קרוב משפחתו. כעונש של מידה כנגד מידה, נגזר על אחאב למות באופן משפיל, ודמו יופקר לכלבים אשר יָלֹקּוּ אותו, כלומר ילחיכו את הדם בלשונם. ההצהרה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְק֤וּ הַכְּלָבִים֙ אֶת־דַּ֣ם נָב֔וֹת יָלֹ֧קּוּ הַכְּלָבִ֛ים אֶת־דָּמְךָ֖, יחד עם כפל הלשון גַּם־אָתָּה שנועד להדגשה, מלמדת שאחאב ימות מיתה לא טבעית באותו אופן שבו מת קורבנו. לחלופין, הכוונה היא לאותו אזור ממש, קללה שהתקיימה חלקית כשדמו של אחאב נשטף בברכת שומרון, אף שהעונש המלא נדחה לימי בנו משום שנכנע מפני ה'.