מלכים א, פרק כ״א, פסוק ד׳

אחאב שב אל ביתו סַר וְזָעֵף, שכן הוא נמנע מלקחת את הכרם בכוח אך כעס על כך שרצונו לא התממש. עיקר צערו לא נבע מאובדן הקרקע, אלא מתשובתו של נבות: לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי. המילה לְךָ נתפסה כעלבון אישי הרומז לכך שהוא מלך רשע שאינו ראוי לכרם, בעוד שהביטוי נַחֲלַת אֲבוֹתָי עורר בו חרטה על שעזב את ה', ואף עקץ אותו על כך שמלכותו אינה נחלת אבות לגיטימית. בעקבות הפגיעה אחאב מסתגר לחלוטין, וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וְלֹא אָכַל לָחֶם מתוך עוצמת הצער, ואף הפנה את פניו אל הקיר, כפי שנאמר וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו, כדי לנתק מגע ולהסתיר את דאגתו מהנכנסים לחדרו.