תגובתו הקיצונית של מלך ישראל לסירובו של אזרח פשוט חושפת משבר עמוק החורג מעבר לאובדן של חלקת אדמה, ונוגעת בנימים הרגישים ביותר של זהותו ומעמדו. הכתוב מתאר את אחאב שב אל ביתו סַר וְזָעֵף. יש המפרשים כי תיאור זה מורכב משני חלקים: הוא "סר" מכיוון שנמנע מלקחת את הכרם בכוח הזרוע, והוא "זעף" מכיוון שרצונו לא התממש [אברבנאל].
אולם, עיקר צערו וכעסו של אחאב לא נבעו מעצם אובדן הכרם, אלא מהמילים המדויקות שבהן בחר נבות להשתמש [מלבי"ם]. הכתוב מדגיש את האמירה לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי, ופרשנים מצביעים על העוקץ הטמון בה. המילה לְךָ נתפסה בעיני אחאב כעלבון אישי עמוק, הרומז לכך שהוא אינו ראוי לכרם, שהוא אדם רשע, או ששלטונו אינו שלטון אמת [חומת אנך].
בנוסף, הביטוי נַחֲלַת אֲבוֹתָי פגע באחאב בשתי חזיתות. מצד אחד, הדברים חדרו ללבו כתוכחה על כך שהוא עצמו עזב את נחלת אבותיו ואת ה' אלוהי ישראל, ועוררו בו חרטה וצער כדרך שקורה לעיתים לאנשים רשעים שמוכיחים אותם בדברים [מלבי"ם]. מצד שני, הייתה באמירה זו עקיצה סמויה כלפי הלגיטימיות של שלטון אחאב, שכן היא הזכירה לו שהמלכות שבידו אינה באמת נחלת אבותיו הראויה לו [אברבנאל].
בעקבות הפגיעה הקשה, תגובתו הפיזית של אחאב היא של הסתגרות מוחלטת. וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וכן וְלֹא אָכַל לָחֶם מתוך עוצמת הכעס והצער הוא סירב לאכול וביקש לנתק כל מגע עם סביבתו [רלב"ג]. הפרשנים מסכימים כי הפעולה של וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו משמעותה שהפנה את פניו אל הקיר. זוהי תנועה אופיינית לאדם השרוי בצער ובדאגה [מצודת דוד], אשר נועדה להסתיר את פניו כדי שלא יראה את האנשים הנכנסים לחדרו [רלב"ג].