מלך ישראל פונה לאזרח בהצעה עסקית שנראית על פניה הוגנת, אך טומנת בחובה מניעים אישיים ובעייתיים, ללא כל צורך לאומי. אחאב מבקש מנבות להעביר לרשותו את כרמו כדי להפוך אותו לגן ירק. ברמה הפשוטה, הכוונה היא לחלקה לגידול ירקות [מצודת דוד], או לעשבי מאכל וצמחי ריח, שכן היה מקובל לטפח גן כזה בחצר הסמוכה לבית [רד"ק]. אולם, בקשה זו דורשת למעשה את השחתת עצי הכרם הקיימים רק לטובת זריעת ירקות, וזאת מתוך נוחות אישית בלבד בשל קרבת החלקה לבית המלך [מלבי"ם].
מעבר לכך, מסתתרת בבקשה מטרה אפלה יותר. אחאב התכוון להפוך את הגן למקום פולחן לעבודה זרה ולהעמיד בו את פסל הבעל, שכן גנות שימשו בעת העתיקה כאתרים לעבודת אלילים. כוונה זו היא שעמדה בבסיס סירובו העתידי של נבות למסור את נחלתו [מלבי"ם, אלשיך]. בנוסף, זכותו המשפטית של המלך להפקיע קרקעות מוגבלת ממילא לצרכי משרתיו, ולא לשימושו הפרטי, קל וחומר כאשר מדובר בנחלת אבות [מלבי"ם].
כדי לשכנע את נבות, מציע אחאב שתי חלופות תמורה. החלופה הראשונה היא ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו: אם נבות אינו מעוניין למכור את נחלתו או שהוא עדיין זקוק לכרם, המלך יעניק לו בתמורה כרם אחר, משובח יותר [רלב"ג, מלבי"ם]. החלופה השנייה היא אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה: אם נבות מעדיף לקבל ממון תמורת השטח [מצודת דוד], המלך ישלם לו את מלוא הערך הכספי ושווי הדמים של הכרם הזה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון].