לאחר שמזימתה השפלה צלחה ונבות הוצא להורג, פונה איזבל לאחאב ומבשרת לו כי הדרך פנויה לקחת את הנחלה. המילה רֵשׁ משמעותה לרשת ולקחת בעלות, והמילה מֵאֵן פירושה לא רצה, כלומר סירב.
השאלה המרכזית העולה מן הפסוק היא מכוח איזו זכות משפטית יכול אחאב לרשת את כרמו של נבות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי על פי הדין, נכסיו של אדם שהוצא להורג באשמת מרידה במלכות ("הרוג מלכות") עוברים לידי המלך. הלכה זו מסבירה את התחכום שבמזימת איזבל: היא דאגה שעדי השקר יעידו שנבות קילל גם את ה' וגם את המלך. אילו היה מורשע רק בקללת ה', הוא היה נידון כהרוג בית דין ונכסיו היו עוברים ליורשיו הטבעיים. אולם, הוספת האשמה של קללת המלך הפכה אותו למורד, ובכך הבטיחה שהכרם יעבור ישירות לידי אחאב [רד"ק, מלבי"ם]. משום כך איזבל מדגישה בסוף הפסוק כִּי מֵת, ולא מסתפקת באמירה "כי אין נבות חי", כדי להדגיש שהוא לא מת מיתה טבעית אלא הוצא להורג בדין המלכות, ולכן נכסיו שייכים למלך [רד"ק].
מנגד, קיימת גישה שלפיה אין למלך זכות אוטומטית להחרים נכסים של הרוגי מלכות. לפי שיטה זו, אחאב ירש את הכרם מתוקף קרבת משפחה. אחאב היה למעשה בן אחיו של אבי נבות, ומכיוון שיחד עם נבות נהרגו גם בניו, הפך אחאב ליורש החוקי היחיד שנותר בחיים [רש"י, רד"ק].
על רקע דברים אלו, מתבאר מדוע אחאב לא הפקיע את הכרם בכוח הזרוע עוד קודם לכן. זכויותיו של מלך ישראל מוגבלות, ו"משפט המלך" המתואר בתנ"ך נועד בעיקר להטיל אימה, אך אינו מעניק למנהיג היתר לגזול שדות ורכוש פרטי מאזרחיו. התורה מצווה על המלך שלא ירום לבבו מאחיו, ולכן מבחינה חוקית אחאב לא היה רשאי לקחת את הכרם כל עוד נבות היה בחיים ולא חטא למלכות [אברבנאל].