משפט מבוים ופומבי חורץ את גורלו של אדם חף מפשע, באמצעות עדי שקר המביאים להוצאתו להורג. הכתוב מתאר כיצד שני עדי השקר, המכונים בְּנֵי־בְלִיַּעַל, מעידים נגד נבות. הם לא רק נהגו ברשעות במקרה זה, אלא היו אנשים רשעים במהותם, והעדות שמסרו נֶגֶד הָעָם מדגישה את העוולה, שכן הכל ידעו שמדובר בעלילת שקר מתוכננת [מלבי"ם].
מבחינה לשונית, כאשר הפסוק מתאר את העדות במילים וַיְעִדֻהוּ... אֶת־נָב֗וֹת, הוא מקדים להשתמש בכינוי גוף ("ויעידוהו") ורק לאחר מכן מפרש במי מדובר ("את נבות"). תופעה זו היא דרך התבטאות שכיחה במקרא [רד"ק].
תוכן ההאשמה נגד נבות הוא כי הוא בֵּרַךְ אלוהים ומלך. הפרשנים מסכימים כי המילה משמשת כאן בלשון ההיפך, וכוונתה האמיתית היא שנבות גידף וקילל את ה' ואת המלך [רש"י, אבן עזרא].
בעקבות עדות זו, נגזר דינו של נבות למוות. תיאור הוצאתו להורג במילים וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ מלמד פרט מעשי, לפיו המקום שבו הוצאו להורג נידונים למוות בסקילה היה ממוקם מחוץ לתחומי העיר [רלב"ג].