תוכחתו הקשה של ה' כלפי אחאב מציגה זעזוע מוסרי כפול, שבו השחיתות השלטונית אינה מסתכמת רק בנטילת חיים, אלא מלווה גם בחמדנות וגזל של רכוש הנרצח. העונש שנקבע למלך משקף מידה כנגד מידה, ונועד להשפילו באותה דרך שבה נהג בקורבנו.
השאלה הֲרָצַחְתָּ וְגַם־יָרָשְׁתָּ נפתחת בה"א השאלה. ה' אינו שואל זאת כדי לברר מידע, שהרי הדבר ידוע לו, אלא השאלה משמשת כאמצעי לפתיחת הדברים ולעורר את תגובתו של אחאב [רד"ק]. הפרשנים מציגים מספר רבדים לזעקה המוסרית שבשאלה זו. ברובד הפשוט, ה' מטיח באחאב: לא די בכך שרצחת את נבות, אתה אף אינך מתבייש לבקש לרשת את רכושו? [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, עולה כאן סתירה משפטית ומוסרית. מצד אחד, האם הרגת את נבות בדין כמורד במלכות רק כדי שתוכל להחרים את נכסיו? הרי מדובר ברצח של ממש, ואם כך באיזו זכות אתה יורש אותו? [מלבי"ם]. מצד שני, כיצד ייתכן שרצחת אותו כאויב, אך אתה יורש אותו כאילו היית קרוב משפחתו האהוב? מאחר שאיזבל פעלה מדעתו של אחאב, האחריות המלאה למעשה מוטלת עליו [מצודת דוד].
כעונש על המעשה, נגזר על אחאב למות באופן משפיל [ביאור שטיינזלץ], ודמו יופקר לכלבים אשר יָלֹקּוּ אותו, כלומר ילחיכו את הדם בלשונם [מצודת ציון]. המילים גַּם־אָתָּה בסוף הפסוק באות ככפל לשון שנועד להדגשה ולתוספת ביאור [מצודת דוד].
באשר להצהרה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְק֤וּ הַכְּלָבִים֙ אֶת־דַּ֣ם נָב֔וֹת יָלֹ֧קּוּ הַכְּלָבִ֛ים אֶת־דָּמְךָ֖, מתעוררת השאלה האם העונש יתרחש באותו מקום ממשי שבו נסקל נבות. הרלב"ג מסביר זאת בשתי דרכים. הגישה הראשונה היא שהמילה "במקום" אינה מציינת מיקום מסוים, אלא מדרגה ואופן: כשם שנבות מת מיתה שאינה טבעית, כך גם אחאב ימות מיתה דומה. הגישה השנייה גורסת כי הכוונה הייתה אכן לאותו אזור ממש, אך מכיוון שאחאב נכנע בהמשך מפני ה', נדחה העונש המלא לימי בנו. עם זאת, קללה זו התקיימה באחאב באופן חלקי לאחר מותו, כאשר דמו נשטף מהמרכבה על ברכת שומרון, שם לקקו הכלבים את דמו.