פגישתו הפתאומית של אליהו הנביא עם מלך ישראל מתרחשת מיד לאחר פרשת כרם נבות, שאותה ניסה המלך לשמור בסוד. תגובתו הראשונית של המלך משלבת תדהמה מנוכחותו של הנביא יחד עם ניסיון להתנער מאחריות, אך היא נענית בתוכחה נחרצת שאינה משאירה מקום לספק.
בשאלה הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי, המלך מביע פליאה על כך שהנביא הופיע אצלו בהפתעה גמורה [ביאור שטיינזלץ], ותוהה האם הנביא שוב מצא עילה להאשים אותו ולהענישו כהרגלו [רד"ק, רלב"ג]. מעבר לכך, מסתתרת בשאלה זו הכחשה. המלך מנסה לטעון לחפותו ושואל את הנביא האם הוא באמת מוצא אותו אשם ברצח, שהרי מי שביצעה את המעשה בפועל הייתה אשתו איזבל, והוא מנסה להציג זאת כאילו הדבר נעשה שלא מדעתו [מלבי"ם, מצודת דוד].
על כך משיב אליהו בפסקנות: מָצָאתִי. הנביא דוחה את ההתחמקות וקובע כי הוא אכן מוצא אותו אשם, שכן ברור לו שהמעשה נעשה בהסכמתו המלאה ולמעשה כה מרושע אין כל צידוק [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הנביא מנמק את אשמתו של המלך במילים יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע. המילה הִתְמַכֶּרְךָ מבטאת מצב שבו אדם מסר ומכר את עצמו במטרה להכעיס את ה' [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסבירים כי המלך השקיע מאמץ כה רב בחטאים, עד שכל עסקיו ומחשבותיו היו נתונים לעשיית רע, כאילו נמכר למטרה זו בלבד. כדי להמחיש את עוצמת ההתמסרות הזו לרע, מובא מדרש המתאר כיצד המלך היה מוחק את שם ה' מספרי התורה וכותב במקומו את שם העבודה הזרה "בעל" [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים את ההתמכרות באופן אישי יותר: המלך מכר את עצמו כעבד לאיזבל אשתו כדי לעשות את פקודתה, ולכן כל מעשה רשע שהיא עשתה נחשב כאילו הוא עצמו עשה אותו [מלבי"ם].