איזבל רוקמת עלילת דם מחושבת ומביימת משפט ראווה מושלם, כדי להביא למותו של נבות ולגזול את כרמו תחת מעטה של הליך חוקי. אף על פי שאחאב ואיזבל היו בעלי כוח רב, הם לא יכלו להרוג את נבות או לגזול את כרמו ללא משפט. העם בישראל אמנם סבל עבודה זרה, אך לא היה משלים עם רמיסת הצדק והמשפט, ופעולה שכזו הייתה עלולה לעורר מרד ציבורי. בנוסף, חוקי המלוכה לא אפשרו לאחאב להפקיע את הקרקע עצמה, אלא רק לקחת מהפירות לטובת אנשי צבאו. לכן, איזבל נזקקה להרשעה משפטית בעוון מרידה, שכן רכושו של אדם שהוצא להורג על ידי המלכות עובר באופן חוקי לידי המלך [רד"ק].
לצורך ביצוע המזימה, איזבל מצווה: וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל. מונח זה מתאר אנשים במעמד שפל שאין להם סיכוי לעלות ממשפלותם, מלשון "בלי יעל" [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבחירה באנשים אלו נבעה מכך שאנשים כשרים והגונים לעולם לא היו מסכימים להעיד עדות שקר בבית דין. מנגד, יש המציעים זווית שונה ומסבירים כי העדים לא בהכרח ידעו שהם מעלילים עלילת שווא; הם ראו את מכתב המלך והאמינו באמת ובתמים שנבות אשם. פחיתותם המוסרית באה לידי ביטוי בכך שהסכימו לשקר בבית המשפט ולטעון ששמעו את הדברים במו אוזניהם, אף שרק סמכו על המסמך השלטוני [מלבי"ם].
העדים נדרשים להתייצב נֶגְדּוֹ, כלומר מול נבות, וִיעִדֻהוּ – יעידו בו ועליו [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. תוכן העדות השקרית הוא: בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ. המילה בֵּרַכְתָּ משמשת כאן כלשון סגי נהור וכינוי לקללה [מצודת דוד, רד"ק]. אגב כך, מצוין כי למרות ההקשר השלילי של קללת ה', המילה אֱלֹהִים בפסוק זה נחשבת מבחינה הלכתית לשם קודש [מנחת שי].
עולה השאלה מדוע העלילו על נבות שקילל גם את ה' וגם את המלך, הרי די בקללת אחד מהם כדי להתחייב במיתה. הפרשנים מסכימים כי המטרה בשילוב שתי ההאשמות – המהוות יחד מרידה חמורה בשמים ובארץ – הייתה להגדיל את הקצף והזעם הציבורי נגדו. איזבל רצתה להבטיח שהעם ירתח מזעם ולא ישתהה, אלא יוציא אותו מיד להורג באבנים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך]. כך, בחסות דיינים וזקני העיר, מסתיים משפט הראווה בהוראה וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת, בדיוק כפי שדורש החוק [ביאור שטיינזלץ].