איזבל לוקחת את העניינים לידיה ורוקמת עלילה משפטית קטלנית כדי להשיג את כרם נבות. היא רותמת את מנגנוני השלטון והמשפט המקומיים, ותחת מסווה של הליך חוקי, מנצלת את מנהיגי עירו של נבות כדי להוציאו להורג.
המילה ספרים מתארת איגרות שבהן מסופרים הדברים, כאשר המילה נכתבת במקור עם ה"א הידיעה ("הספרים") אך נקראת בלעדיה, ושתי הצורות נכונות מבחינה דקדוקית [מצודת ציון, רד"ק, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ משמעו שאיזבל חתמה את האיגרות בחותם טבעתו של המלך אחאב, כדי להעניק להן תוקף שלטוני מוחלט [מצודת דוד]. את האיגרות היא שלחה אל שתי קבוצות הנהגה בעירו של נבות, העיר יזרעאל [ביאור שטיינזלץ]: אל הזקנים, וְאֶל הַחֹרִים, שהם השרים והסגנים בעיר [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת, כלומר אותם מנהיגים שישבו יחד עמו במושב מועצת העיר [מצודת דוד].
הפרשנים מסבירים כי איזבל שלחה את האיגרות דווקא אל המנהיגים הללו משום שהם היו השופטים המקומיים, והיא בטחה בהם שישמרו את המזימה בסוד וישתפו עמה פעולה. אילו העם כולו היה מודע לתחבולה, הוא לא היה נותן ידו להריגת נבות [רלב"ג, אברבנאל]. בשל שיתוף הפעולה המושחת שלהם עם המלכות, יש המכנים אותם "זקני אשמאי" – זקנים חוטאים ואנשי בושה [רש"י].
נשאלת השאלה, כיצד יכלה איזבל לכתוב מסמך רשמי בשם המלך המורה לשופטים לשכור עדי שקר ולרצוח אדם חף מפשע, מבלי לחשוש שהדבר יתגלה ויעורר סערה? הגישה הפרשנית מסבירה כי האיגרות לא הכילו הוראה מפורשת לעוות משפט. איזבל הציגה את סירובו של נבות למסור את נחלת אבותיו כפגיעה במלך ובאלוהיו. באיגרות נכתב כי אחאב עצמו מעיד שנבות קילל אלוהים ומלך. החלוקה לשתי קבוצות הנהגה שאליהן מוענו המכתבים אינה מקרית: הספרים נשלחו לזקנים כדי שידונו את נבות על הפגיעה באלוהים, ולחורים כדי שידונו אותו על הפגיעה במלך. הרשעה כפולה זו נועדה להבטיח את מותו בסקילה על ידי העם בגין חילול השם, וכן את החרמת רכושו וכרמו לטובת אוצר המלך בגין מרידה במלכות [מלבי"ם, אברבנאל].