אחאב המלך מגולל באוזני אשתו איזבל את השתלשלות העניינים בינו לבין נבות היזרעאלי, ומציג בפניה את סירובו של נבות להעביר אליו את הכרם. בדבריו, אחאב משמיט פרטים מהותיים מתשובתו המקורית של נבות, נתון שחושף את המניעים הפסיכולוגיים והדתיים המורכבים שלו באותה עת.
מבחינה לשונית, הפרשנים מסכימים כי המילה אֲדַבֵּר מופיעה בצורת עתיד אך משמעותה היא בלשון עבר, כלומר "דיברתי" [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, יש המבארים כי הצירוף כִּי אֲדַבֵּר יכול להתפרש גם כלשון הווה מתמשך, במשמעות של "הייתי מדבר אליו את הדבר הזה" [רד"ק].
מעבר לרובד הלשוני, עולה השאלה מדוע אחאב כופל את הפעלים ואומר גם "כי אדבר" וגם "ואומר לו", ומדוע הוא בוחר לצטט רק את סוף דברי נבות, "לא אתן לך את כרמי", תוך השמטת הנימוק העקרוני של נבות שלא לתת את "נחלת אבותיו". [מלבי"ם] מסביר כי אחאב אכן שיתף את איזבל בכל פרטי השיחה, אך הוא ניסה להסתיר ממנה את הסיבה האמיתית לסערת רגשותיו. תוכחתו של נבות, שהזכירה את איסור מכירת נחלת האבות, עוררה באחאב רגש סמוי של יראת שמיים והזכירה לו את ה' אלוהי אבותיו. מכיוון שאחאב חשש להפגין בפני איזבל שדברי מוסר עדיין משפיעים עליו, הוא ניסח את הדברים כך שייראה שעיקר כעסו נובע מתסכול חומרי בלבד על כך שלא השיג את הכרם המבוקש.