תארו לעצמכם שאתם עומדים בקהל וצופים במשפט, שבו כולם יודעים שהאדם שעומד לדין לא עשה שום דבר רע, אבל אנשים ממציאים עליו שקרים בכוונה כדי לפגוע בו. זה בדיוק מה שקרה לאדם חף מפשע בשם נבות. במשפט המבוים שלו הגיעו להעיד שני עדי שקר שנקראים בְּנֵי־בְלִיַּעַל, כלומר אנשים שהם רשעים באמת באופי שלהם. הם העידו נֶגֶד הָעָם, ממש מול כל הקהל, וזה היה מעשה נורא כי כולם ידעו שזו עלילת שקר מתוכננת.
כשהתנ"ך מתאר את העדות שלהם, הוא כותב וַיְעִדֻהוּ... אֶת־נָב֗וֹת. קודם כתוב "העידו עליו" ורק אחר כך מופיע השם שלו, שזו פשוט צורת כתיבה רגילה ומקובלת בתנ"ך. העדים האשימו את נבות שהוא בֵּרַךְ אלוהים ומלך. רגע, לברך זה הרי דבר טוב, לא? במקרה הזה התנ"ך משתמש במילה הפוכה בכוונה כדי לא לכתוב מילים קשות, והכוונה האמיתית היא שנבות קילל את ה' ואת המלך.
בגלל השקר החמור הזה, השופטים קבעו שנבות אשם וגזרו עליו עונש מוות. התנ"ך מספר שוַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ, ומכאן אנחנו לומדים פרט מעניין על איך דברים התנהלו באותם ימים: המקום שבו היו מענישים אנשים בעונש חמור כל כך היה תמיד ממוקם הרחק מחוץ לגבולות העיר.