המלכתו של שאול מקבלת תוקף סופי ומוחלט במעמד פומבי של אחדות לאומית, המלווה בזבחים ובשמחה גדולה.
הביטוי וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל מצביע למעשה על המלכה שנייה. בשלב זה, המלכות מתקבלת מתוך רצון טוב ובהסכמה מלאה של כלל הציבור [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, בהשתתפות ההמונית של כָל הָעָם מסתתר גם מניע אישי וטרגי של המלך. שאול חזה מראש כי סופו למות בחרב, וביקש לקבץ את האומה כולה מתוך תקווה שמזלם הטוב של הרבים יצליח להכריע ולשנות את גורלו האישי, בדומה לניסיונות של מלכים אחרים בהיסטוריה לשנות את מזלם באמצעות כינוס המוני [אהבת יהונתן].
ההתכנסות נערכת לִפְנֵי ה'. הפרשנים מסבירים נוכחות זו בשני אופנים המשלימים זה את זה: ראשית, השכינה שורה במקום שבו נאסף קהל רב מישראל [מצודת דוד]. שנית, לגלגל ישנה משמעות היסטורית ודתית, שכן שם עמד המשכן בתחילת ימי יהושע בן נון, ושם בנו כעת מזבח כדי להקריב את קורבנות השלמים [רלב"ג].
הפסוק נחתם בתיאור שמחתם העצומה של שאול והעם עַד מְאֹד. בעוד שהשמחה מבטאת את קבלת המלכות השלמה, יש מי שרואה בה פגם מסוים. המילים מצביעות על כך שהשמחה הייתה חוויה גופנית וחומרית בלבד. היא הגיעה "עד" הנפש אך לא כללה אותה, ולפיכך הייתה זו שמחה שחסרה ממד רוחני פנימי [חומת אנך].