תנאי כניעה אכזרי ויוצא דופן מוצב בפני אנשי יבש גלעד, המשקף לא רק רצון לשליטה צבאית, אלא שאיפה להשפלה לאומית ורוחנית עמוקה.
המילה בְּזֹאת מצביעה על התנאי היחיד שעליו מוכן נחש להסכים לברית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], והוא בִּנְקוֹר, כלומר נקיבה ועקירה [מצודת ציון] של כׇּל־עֵ֣ין יָמִ֑ין כמשמעו הפשוט, עקירת העין הימנית של כל תושב [רש"י, רד"ק].
הדרישה החריגה הזו נובעת ממצבם של אנשי יבש גלעד. בדרך כלל, ברית בין עמים נכרתת כדי למנוע מלחמה, כמעין סחר חליפין. אולם כאן, תושבי העיר היו נטולי כל כוח צבאי או יכולת להתגונן, ולא היה להם דבר להציע בתמורה לשלומם. לכן, התועלת היחידה שנחש מפיק מההסכם היא עצם ההתעללות והפיכתם למושא לעג [מלבי"ם]. מטרתו היא להפוך את המעשה לחֶרְפָּה, גידוף וביזיון [רש"י], שיוטל על כלל עם ישראל, שכן חוסר יכולתם לבוא לעזרת אחיהם ולהושיעם מהשפלה כה נוראה יעיד על חולשת האומה כולה [מלבי"ם, מצודת דוד].
לצד הפירוש המילולי, הפרשנים מציגים רובד מדרשי עמוק לביטוי עֵין יָמִין. על פי גישה זו, נחש אינו מבקש לעקור איבר פיזי, אלא דורש שיביאו לו את ספר התורה, שניתן מימינו של ה', כדי לעקור ולשרוף מתוכו את הפסוק האוסר על חיתון עמו: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" [רש"י, רד"ק, אלשיך].
ההצדקה לקריאה סמלית זו נובעת מכך שהפסוק מדגיש שוב את זהותו של נחש כ"העמוני", אף שזהותו כבר הוזכרה קודם לכן. הדגשה זו מלמדת שדרישתו נובעת ישירות ממוצאו העמוני ומכעסו על התורה הפוסלת את עמו. יתרה מכך, הבקשה לעקור דווקא את עין הימין מקבילה לכך שהעמוני מוזכר ראשון, בצד ימין, לפני המואבי בפסוק האוסר את כניסתם לקהל [אלשיך].