זקני יבש גלעד מגיבים לאולטימטום האכזרי של נחש העמוני ומבקשים הפוגה קצרה. בקשתם אינה רק תחינה לעיכוב הגזרה, אלא מהלך אסטרטגי מחושב הנשען על מטרותיו המוצהרות של האויב.
בפנייתם, הם מבקשים הֶרֶף לָנוּ, כלומר – הנח לנו והמתן [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה הֶרֶף נגזרת מלשון רפיון [מצודת ציון]. הם מבקשים שבעה ימים כדי לשלוח מַלְאָכִים, שהם שליחים [ביאור שטיינזלץ], לכל רחבי הארץ. אם לא ימצאו עזרה, הם מבטיחים וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ, משמע יצאו מהעיר וייכנעו בפניו לחלוטין כדי שיעשה בהם כרצונו [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי הנימוק ששכנע את נחש להסכים להפוגה נובע מכוונתו המקורית להטיל חרפה על כלל ישראל. זקני יבש טענו בפניו כי אם ישראל כלל לא ידעו על המצור ועל הכניעה, לא תושג מטרתו ולא תהיה בכך כל חרפה לאומית. החרפה האמיתית תיווצר רק אם שבטי ישראל יקבלו הודעה על המצוקה, ינסו לעזור, וייכשלו או יעמדו מנגד בחוסר אונים, ורק אז יקבלו אנשי יבש את החרפה על עצמם [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל].
נחש הסכים לתנאי זה ונתן להם את הזמן המבוקש, שכן דעתו הייתה נוחה מכך; מטרתו העליונה הייתה למשוך את כלל ישראל למלחמה כדי לכבוש את ארצם. עם זאת, תוכניתו פעלה נגדו. ההפוגה אפשרה לשליחים להגיע אל שאול, אשר גייס את כל ישראל למלחמה, הכה את עמון מכה ניצחת ופיזר את צבאם לחלוטין [רלב"ג].