לאחר השלמת טקס ההכתרה של שאול, מתרחש מפנה במעמד. העם כולו מאוחד בהסכמה סביב המנהיג החדש, ודווקא ברגע זה של הסכמה רחבה, שמואל פונה אל העם לעריכת חשבון נפש נוקב.
שמואל המתין במכוון עד לאחר שהמלך הומלך וביסס את מעמדו בטרם פתח בדברי תוכחה. לו היה מוכיח את העם קודם לכן, היו עלולים לחשוד במניעיו ולסבור כי הוא מנסה להיאחז בשררתו או למנוע את עצם המלכת המלך [מצודת דוד, אלשיך, אברבנאל]. בהמתנה זו, לאחר שהמלכות הפכה לעובדה מוגמרת, הבטיח שמואל שדבריו יישמעו כתוכחה טהורה, נקייה מכל חשד של קנאה או נגיעה אישית [אלשיך].
דרישת העם למלך טמנה בחובה פגיעה כפולה: מרידה במלכות ה' והחלפתה במלכות בשר ודם, וכן פגיעה בכבודו של שמואל עצמו, תוך דחיית הנהגתו בטענה כי זקן ובניו אינם הולכים בדרכיו [מלבי"ם, אברבנאל]. בפתיחת נאומו, בוחר שמואל להתעמת תחילה עם הפגיעה בהנהגתו שלו.
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: הדברים נאמרים במעמד ההכתרה הפומבי, כאשר כל העם מסכים ששאול הוא המלך הראוי [ביאור שטיינזלץ]. שמואל מקפיד לאסוף ולדבר אל כלל ישראל יחד, כדי שכולם יעידו על דבריו מול ה' [אלשיך].
הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי: שמואל מצהיר כי שמע והבין היטב את כל טענותיהם כלפיו [אברבנאל]. יתרה מזאת, הוא מדגיש כי נענה להם אף מעבר לשורת הדין. מבחינה משפטית הוא לא היה מחויב להסכים לכך שהמלך החדש ישמש גם כשופט, שכן אין מעבירים שופט מכהונתו כל עוד לא נמצא בו דופי, אך בכל זאת הוא בחר להטות אוזן לכל פרטי בקשתם [מלבי"ם].
וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: רק לאחר שקיים את שאלתם במלואה, ושלל מהם לחלוטין את האפשרות לחשוב שכוונתו לבטל את בקשתם, הוא פונה להוכיחם ולהצדיק את הנהגתו לאורך השנים [אברבנאל].