בדברי תוכחתו לעם, שמואל מציג סקירה היסטורית שנועדה להמחיש כי ישועתם של ישראל מעולם לא הייתה תלויה במנהיגות צבאית או במלך בשר ודם, אלא בפנייה ישירה לה׳ ובהנהגה נבואית.
הפסוק פותח בתיאור כַּאֲשֶׁר־בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם. עצם הירידה למצרים נעשתה מתוך חסד אלוהי, שכן יעקב ירד לשם בכבוד ולא הובא בשלשלאות של ברזל [חומת אנך]. אזכורו של יעקב בא ללמד שגלות מצרים לא נבעה מחטא קדום, אלא הייתה חלק מתוכנית אלוהית שנועדה להיטיב עם העם ולהביאו לבסוף אל ארץ ישראל [מלבי"ם]. הכתוב משתמש כאן בלשון קצרה, שכן בני ישראל לא זעקו מיד עם בואו של יעקב למצרים, אלא רק בחלוף השנים, לאחר שקם מלך חדש והכביד עליהם את עול השעבוד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
כאשר העם החל לזעוק, זעקתם כשלעצמה לא הספיקה כדי להושיעם משום שהיו שקועים בטומאת המצרים. מה שעמד להם היה זכותו של יעקב, יחד עם זכותם של משה ואהרן [אלשיך]. בנקודה זו טמונה ליבת טענתו של שמואל נגד בקשת העם למלך: בשעת צרתם הקשה ביותר במצרים, אבותיהם לא ביקשו מלך שיצא להילחם את מלחמתם, וגם ה׳ לא העמיד להם מלך. תחת זאת, הם זעקו לה׳, והוא הושיע אותם על ידי שליחת נביאים [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל].
הכתוב מדייק ומשתמש במילה וַיּוֹצִיאוּ, ולא "ויעלו", כדי לרמז שמשה ואהרן יכלו לפעול רק במישור הפיזי של ההוצאה מארץ מצרים, בעוד שהעלאתם הרוחנית של ישראל מעל לכוחות ולשרים של מצרים נעשתה על ידי ה׳ בעצמו [אלשיך].
בסיום הפסוק נאמר וַיֹּשִׁבוּם – מילה הנגזרת מלשון ישיבה [מצודת ציון] – בַּמָּקוֹם הַזֶּה. קביעה זו מעוררת קושי, שהרי משה ואהרן מתו בעבר הירדן ולא נכנסו לארץ ישראל, וגם הדור שיצא ממצרים כלה במדבר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר נזקף לזכותם משום שהם אלו שהוכיחו את העם, לימדו אותם תורה והדריכו אותם בדרך ה׳. זכות זו ותורתם הן שהביאו את העם אל הארץ, ולכן נחשב הדבר כאילו משה ואהרן עצמם הושיבו אותם שם [רד"ק, אברבנאל]. גישה נוספת וממוקדת יותר מסבירה שזכותו של משה עמדה לישראל עד הגעתם לגלגל, שם מלו את עצמם שנית טרם כיבוש יריחו. מכיוון ששמואל נושא את נאומו זה בגלגל, המילים "במקום הזה" מתייחסות באופן מילולי ומדויק למקום שבו הם עומדים באותה עת [אהבת יהונתן].