לאחר ששמואל מסיים להוכיח את ניקיון כפיו כמנהיג, הוא עובר לערוך עם העם חשבון נפש היסטורי ומהותי. הוא מבקש להזכיר להם את יסודות קיומם כאומה, ולהוכיח אותם על בקשתם למנות עליהם מלך.
הזכרת שם ה׳ בפסוק מהווה המשך ישיר לדברים הקודמים; ה׳ הוא העד המוחלט ליושרו של שמואל, ממש כשם שהוא זה שעמד מאחורי מנהיגותם של משה ואהרן [מלבי"ם, רד"ק, צאינה וראינה]. שמואל מקפיד לנקות את עצמו מכל חשד תחילה, כדי שיוכל כעת להוכיח את העם בצדק וללא דופי [מצודת דוד, צאינה וראינה].
הפרשנים מסבירים את הביטוי אֲשֶׁר עָשָׂה כפעולה של הכנה וגידול. ה׳ הוא זה שהכין את משה ואהרן לשליחותם, גידל אותם, רומם אותם ולימד אותם [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, המילה אֶת בצירוף אֶת מֹשֶׁה מתפרשת במובן של "עם" או "על ידי", כלומר ה׳ פעל את הנסים והנפלאות דרכם ובעזרתם [מצודת ציון, מצודת דוד].
מטרתו המרכזית של שמואל באזכור יציאת מצרים היא לעקור מלב העם את המחשבה שתשועתם תלויה בקיומו של מלך בשר ודם. הוא מדגיש כי הישועה ההיסטורית מעולם לא נשענה על כוח צבאי טבעי, אלא על השגחה אלוהית ועל זכותם של צדיקים שה׳ הביא לעולם במיוחד למען הצלת ישראל [אלשיך]. אבותיהם נגאלו ממצרים בזכות ביטחונם המוחלט בה׳, ועל כן היה על הדור הנוכחי להמשיך לבטוח בו באותה מידה, ולא לדרוש מלך בשר ודם [אהבת יהונתן].
מתוך סקירה היסטורית זו, שמואל מבקש ללמד עיקרון ברור: ה׳ מושיע את ישראל לעתים על ידי מנהיגים שלמים במעלתם ולעתים על ידי מנהיגים חסרים, אך הכול תלוי תמיד בשיבת העם אל ה׳. אם ישמרו את התורה, ה׳ יילחם להם כפי שעשה בימי השופטים, אך אם יסורו מדרך הישר, שום מלך לא יועיל להם ויד ה׳ תהיה בם [רלב"ג].