לאחר שסיים שמואל להוכיח את ניקיון כפיו ולערוך חשבון נפש אישי מול העם, הוא מעביר את מוקד הדיון אל המישור הלאומי וההיסטורי. הוא מזמן את בני ישראל למעמד של משפט פומבי, שבו הוא משמש כנציגו של הבורא, כדי לעמת בין החסד האלוהי המתמשך לבין כפיות הטובה של העם שבחר למאוס במלכות שמים ולדרוש מלך בשר ודם.
המילה וְעַתָּה משמשת כנקודת מעבר: הואיל והעם הסכים עם ההנחות הקודמות של שמואל והכיר ביושרו, כעת הגיעה העת לגשת לתוכחה המרכזית [מצודת דוד, אברבנאל]. בקריאתו וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם, רוב הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה למשפט רגיל, אלא לניהול של ויכוח ובירור עמוק [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. שמואל מעמיד את העם לדין מול ה', כאשר מטרת המשפט היא לבחון האם העם נהג כראוי [אלשיך], ולהציג את הניגוד החד שבין מעשיו הטובים של ה' כלפי ישראל ואבותיהם, לבין המעשים הרעים שהם השיבו לו בתמורה [רד"ק].
מוקד הוויכוח נסוב על אֵת כָּל צִדְקוֹת ה'. צדקות אלו, המייצגות את חסדי ה' לאורך ההיסטוריה, הן שיכריעו את הוויכוח וינצחו בו [מצודת דוד]. שמואל למעשה שואל את העם: איזה עוול מצאתם בהנהגתו של ה' שגרם לכם למאוס במלכותו? [מלבי"ם].
כדי להוכיח את טענתו, המשפט שעורך שמואל יקיף את כל ההיסטוריה של העם עד לאותה נקודת זמן [ביאור שטיינזלץ]. הוא עתיד לסקור את קורות ישראל כדי להראות שההצלה מעולם לא באה בדרכי טבע רגילות, אלא בכוחו ובגבורתו של ה' ובזכותם של צדיקי הדור [אברבנאל, אלשיך].
מתוך סקירה היסטורית זו עולה תפיסה עמוקה באשר למהות ההנהגה הראויה לישראל. הבקשה למלך נתפסת כפגיעה ביכולת להגיע לשלמות רוחנית, שכן כפיפות לשלטון בשר ודם מגבילה את האדם. זו הסיבה שבעבר לא ביקשו אבות האומה מלך, וזו גם הסיבה להתנגדות שעורר יוסף כשרמז על מלוכה בחלומותיו. יתרה מכך, מנהיגים כמשה ואהרן נבחרו להוציא את ישראל ממצרים דווקא משום שהיו משבט לוי, חסרי נחלה בארץ, ולכן ממילא לא היו ראויים או נחשדים כמבקשים למלוך. כל ההיסטוריה מוכיחה שמלכות בשר ודם אינה מתאימה לאומה, ומכאן מתחדדת חומרת החטא שבקשת מלך [אהבת יהונתן].