בדברי תוכחתו לעם על בקשתם להמליך עליהם מלך בשר ודם, סוקר מנהיג האומה את ההיסטוריה של ההשגחה האלוהית. הוא מזכיר שורת שופטים ומנהיגים שדרכם הושיע ה' את ישראל בעת צרה, ומדגיש כי הישועה אינה תלויה בקיומו של מלך, שכן מנהיגים אלו מעולם לא נשאו בתואר מלכותי ובכל זאת הצליחו להושיע את העם [מצודת דוד]. זהותם של המנהיגים המוזכרים מוסכמת על רוב הפרשנים: יְרֻבַּעַל הוא גדעון, ואילו בְּדָן הוא שמשון, שנקרא כך משום שהוא "בן דן", כלומר מיוצאי שבט דן [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ]. אף על פי ששמשון פעל תקופה ארוכה לאחר יפתח, הוא הוקדם לו בפסוק בשל גדולתו [רד"ק].
הופעתו של השם וְאֶת שְׁמוּאֵל מעוררת תמיהה, שכן שמואל עצמו הוא הדובר והיה מצופה שיאמר "ואותי". יש המסבירים זאת כמנהג הלשון המקראית לדבר לעיתים בגוף שלישי [רד"ק], או משום ששמואל חדל לעסוק בענייניו האישיים ועבר לתאר את קורות האומה מנקודת מבט היסטורית כללית [שטיינזלץ]. לעומתם, גישה אחרת רואה בכך עדות לכך ששמואל דיבר מתוך רוח נבואה מבלי שידע מה הוא עומד להגיד, ולכן הזכיר את עצמו בשמו כאילו אדם אחר מדבר מגרונו [רד"ק, חומת אנך].
בחירתם של ארבעת המנהיגים הללו אינה מקרית. גישה אחת מסבירה כי לכל אחד מהם היו נתונים שהיו יכולים להצדיק את המלכתו: גדעון היה ראוי מצד ייחוסו לשבט מנשה, שמשון ניחן בגבורה יוצאת דופן הנדרשת ממלך, יפתח נשא עמו עבר בעייתי שמתאים לכלל לפיו ראוי למנות מנהיג שיש פגם בעברו כדי למנוע ממנו גאווה, ושמואל פעל בתקופה שבה משכן שילה חרב והיה צורך במלך כדי להוביל את בניין המקדש. טענתו של שמואל היא שאם דורות העבר לא מיהרו לדרוש מלך למרות קיומם של מנהיגים ראויים אלו, גם הדור הנוכחי לא היה צריך למהר ולדרוש זאת [אהבת יהונתן].
מעבר לכך, הפרשנים מצביעים על הקבלה מכוונת בין גדעון, שמשון ויפתח, הנחשבים למנהיגים פחותים במעלתם הרוחנית, לבין משה, אהרן ושמואל, הנחשבים לגדולי האומה. השוואה זו באה ללמד עיקרון יסודי בהנהגת הציבור: המנהיג הקטן בדורו שווה בערכו למנהיג הגדול ביותר בדורו, ועל העם להישמע לבית הדין שבימיהם כאילו היו אלה גדולי הדורות הקודמים [רש"י]. העובדה ששמואל כלל את עצמו ברשימה זו מתוך נבואה אלוהית ולא מדעתו האישית, מוכיחה שאין זו רק ענווה מצידו, אלא קביעה אלוהית מוחלטת המעניקה תוקף שווה למנהיגי כל הדורות [חומת אנך].
סיום הפסוק, וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח, מחולק לשני סוגי ישועה התואמים למנהיגים שהוזכרו. גדעון ושמשון פעלו בתקופות שבהן האויבים שלטו לחלוטין בעם ישראל, ועל כן נאמר עליהם "ויצל אתכם" כהצלה ממשית משעבוד. לעומת זאת, יפתח ושמואל פעלו בתקופות שבהן האויבים רק נלחמו בעם אך לא שעבדו אותו, ולכן פעולתם הביאה למנוחה מהמלחמות, כפי שמתבטא במילים "ותשבו בטח" [מלבי"ם].