המשך הנהגתו של הנביא והצלחתו של העם תלויים לחלוטין ביראת שמים ובהכרה במעשי ה'. שמואל מבהיר לעם כי למרות נכונותו להמשיך להתפלל בעדם ולהורות להם את הדרך הטובה, ישנו תנאי הכרחי לקיום הקשר ולזכייה בהשגחה האלוהית.
הוא פותח בדרישה אַךְ יְראוּ אֶת ה'. מבחינה לשונית, האות אל"ף במילה יְראוּ נחה ואינה נהגית [רד"ק, מנחת שי]. דרישה זו מהווה תנאי בסיסי: תפילותיו ולימודו של שמואל יועילו אך ורק אם העם ירא את ה' ויעבוד אותו באמת. לולא יראת השמים של העם, תפילותיו של הנביא בעבורם לא יישאו פרי [מלבי"ם, מצודת דוד]. מעבר לכך, שמואל מזהיר אותם שאם יסורו מדרך ה', גם המלך החדש שביקשו לא יוכל להושיע אותם, שכן המלוכה האנושית חסרת תועלת ללא עבודת הבורא, ואם יחטאו יאבדו הם ומלכם גם יחד [רלב"ג].
כדי לעורר אותם לעבודה זו, שמואל מנמק: כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכוונת הביטוי היא להכיר בטובות הגדולות והעצומות שעשה ה' עם ישראל [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ובפרט בהפלאת חסדו עמהם כשמחל להם על העוון החמור שבעצם בקשת המלך [מצודת דוד, רלב"ג].
מנגד, יש המפרשים שביטוי זה אינו מכוון רק לחסד, אלא גם להפגנת הכוח האלוהי המעורר יראה. לפי גישה זו, שמואל מזכיר להם את הנס המאיים שחוו זה עתה במסגרת תוכחתו – הקולות והמטר שירדו באופן חריג ביום קציר חטים. אירוע זה נועד להמחיש להם שעליהם לירא מה', שכן הוא רואה ומשגיח על כל מעשיהם, ויש בידו הכוח לעשות בהם כרצונו, לטובה או לרעה, בהתאם לבחירותיהם [רד"ק].