במעמד פרידתו מההנהגה, שמואל חותם את תוכחתו ומבסס באופן מוחלט את נקיון כפיו. הוא מציב עדים לכך שמעולם לא מעל בתפקידו, וקורא לה׳ ולשאול המלך, הוא מְשִׁיחוֹ, להעיד כי לא נמצא בידו דבר שאינו הגון [מצודת דוד, אברבנאל]. בכך משלים שמואל את תוכחתו לעם על כך שמאסו בהנהגתו, ומבהיר כי מעולם לא לקח שוחד או נמנע מלעשות משפט וצדקה [אברבנאל].
הצורך בעדותו של ה׳, לצד עדות העם, נובע מכך שישנם דברים הנסתרים מעיני הציבור. מתוקף תפקידו כשופט, לשמואל הייתה גישה לקופת הציבור שהורכבה ממסים וצדקות, והייתה לו הרשות לקחת משם שכר כדין למחייתו. העובדה ששמואל נמנע מלקחת אפילו את המגיע לו, וכי לא יימצא דבר גם אם יחפשו בגנזי ביתו, היא עובדה שידועה רק לה׳ הבוחן כליות ולב [מלבי"ם].
סופו של הפסוק, במילים וַיֹּאמֶר עֵד, מעורר את תשומת לבם של הפרשנים, שכן הפועל מופיע בלשון יחיד במקום בלשון רבים ("ויאמרו") כפי שהיה מצופה מתשובה של עם שלם [מנחת שי]. כדי ליישב קושי לשוני זה, מתפצלים הפרשנים לשני כיווני חשיבה מרכזיים:
הגישה הראשונה רואה במילה וַיֹּאמֶר ביטוי לתגובת העם או המלך. יש המסבירים כי כל העם ענה פה אחד בקול משותף ולכן הכתוב מתייחס אליהם כגוף אחד [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או שכל אדם ואדם מישראל אמר זאת באופן אישי [אברבנאל]. לחלופין, הפועל בלשון יחיד מכוון לשאול המלך בלבד, שנענה לקריאת שמואל והצהיר על עצמו כעד [מצודת דוד, אברבנאל].
הגישה השנייה, הנשענת על מסורת חז"ל, מפרשת כי מי שאמר עֵד הוא ה׳ בכבודו ובעצמו. בת קול יצאה מן השמיים והכריזה על עדותה [רש"י, מלבי"ם]. התערבות שמימית זו באה ללמד שבעוד בני ישראל מעידים על מעשיו הגלויים של שמואל, הקדוש ברוך הוא מעיד על מעשיו הנסתרים [רד"ק, מנחת שי, אברבנאל]. רוב הפרשנים מציינים כי מעמד נשגב זה הוא אחד משלושה מקומות בלבד שבהם הופיעה רוח הקודש והתערבה באופן גלוי בדיוניו של בית דין של מטה.