שמואל מרגיע את העם לאחר שהביעו חרטה על בקשתם להמליך עליהם מלך, ומבטיח להם את המשך תמיכתו ומעורבותו. המילים גַּם אָנֹכִי רומזות להקבלה בין סליחתו של ה' לסליחתו של שמואל: כשם שה' מכפר על עוונם, כך גם שמואל מוחל על העלבון האישי שגרמו לו [מצודת דוד].
לאחר שהעם עשה את הנדרש ושב בתשובה תוך וידוי על חטאיו, שמואל מצהיר כי כעת הוא עצמו ייחשב לחוטא כלפי ה' אם ינהג באכזריות, לא ימחל להם ויפסיק להתפלל עבורם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. המילה חָלִילָה מבטאת דבר שהוא בגדר חולין וגנאי [מצודת ציון], ושמואל מדגיש שחלילה לו מֵחֲדֹל, כלומר מלהפסיק [ביאור שטיינזלץ], להתפלל בעדם כדי להצילם ממוות בעקבות החטא של שאלת המלך [רלב"ג].
שמואל מתחייב להמשיך להגן על העם בשני מישורים מקבילים: תפילה והדרכה [מלבי"ם]. הוא מצהיר וְהוֹרֵיתִי, שמשמעותו אלמד [מצודת ציון], אתכם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. בכך הוא מבהיר להם שעל אף שכעת יש להם מלך המנהיג אותם, הוא אינו מתכוון לנטוש את תפקידו וימשיך לשמש כמורה הרוחני שלהם [ביאור שטיינזלץ].