הבחירה הניצבת בפני העם מוצגת כאן בצורה חדה וברורה: הישארות בדרך ה' או נפילה אל חוסר משמעות מוחלט. הנביא שמואל מבהיר כי אין דרך אמצע, וכל סטייה מאחרי ה' מובילה בהכרח אל הריק.
הפרשנים מסכימים כי המילה הַתֹּהוּ מתארת דבר שאין בו כל ממש, הבל מוחלט, והיא מכוונת כלפי אמונות זרות ועבודת אלילים. המילה יוֹעִילוּ נגזרת מלשון תועלת, כלומר הבאת רווח או עזרה [מצודת ציון, מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מזהיר את ישראל לבל יסורו מדרך ה', שכן אם יעשו זאת, הם ימצאו את עצמם נגררים אחרי אלילים שקריים. אלילים אלו אינם מסוגלים להעניק שום תועלת או להציל מרעה, ואפילו לא בדרך של סגולה נסתרת, משום שהם ריק מוחלט [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, קיימות גישות שונות באשר למבנה הלשוני והרעיוני של הפסוק. בעוד שחלק מהפרשנים רואים כאן אזהרה ישירה שלא לסור אחרי האלילים [רד"ק], אחרים מזהים בפסוק עומק פסיכולוגי ולשוני שונה. יש המפרשים את המילה כִּי במשמעות של "אלא". לפי קו מחשבה זה, הפסוק אינו רק ציווי, אלא קביעת עובדה מציאותית: ראוי שלא תסורו מאחרי ה', משום שהחלופה היחידה לכך היא הליכה אחרי תוהו. מאחר שברור שהאלילים חסרי תועלת, המסקנה ההגיונית המתבקשת היא שאין לאן לסור [אברבנאל].
חיזוק לרעיון זה נמצא בתפיסה לפיה הנביא כלל אינו צריך לצוות על העם שלא לעבוד עבודה זרה, שכן עצם ההבנה שהאלילים הם חסרי ממשות אמורה להספיק. לכן הציווי היחיד בפסוק הוא "ולא תסורו" – האזהרה היא רק על עצם העזיבה של ה', בעוד שההימנעות מהליכה אחרי התוהו אמורה להיות מובנת מאליה לכל אדם בר דעת שרואה כי אין בהם תועלת [אלשיך].
אזהרה נוקבת זו מגיעה על רקע בקשת העם להמליך עליהם מלך. אף ששאלת מלך לא הייתה בהכרח עבירה על איסור מפורש אלא מעשה רשות, היא נבעה מיצר רע והיוותה בחירה מזיקה שפגעה בחיבור הישיר של הכלל אל ה'. משום שחטא ציבורי הוא חמור ובעל השלכות רחבות יותר מחטא של אדם פרטי, ראה הנביא צורך להוכיח אותם בחומרה רבה ולהזכיר להם ששום מלך או בשר ודם לא יושיע אותם אם לא יהיו דבקים בה' לבדו [אברבנאל].