המלכת מלך בשר ודם על ישראל יצרה מציאות חדשה, ושמואל הנביא פונה אל העם בדברי תוכחה המהולים בנחמה ובהשלמה עם המצב הקיים. כעת, משביקש העם מלך, המלכות היא עובדה מוגמרת שאין להשיבה לאחור, והמלך ניצב בפניהם [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על הכפילות בפסוק, המציין גם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם וגם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם, ומסבירים זאת בשני אופנים עיקריים. הגישה הראשונה מתמקדת בהשתלשלות האירועים ובפסיכולוגיה של העם: תחילה העם רק דרש להעמיד עליו מלך (אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם), אך לאחר שה' נענה לבקשה והעם ראה את גבורותיו של שאול ואת התשועה שהביא, הם חזרו ובחרו בו מרצונם המלא ומתוך שמחה (אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם). בניגוד לטבע האנושי הרגיל, שבו אדם נוטה למאוס בדבר שאליו השתוקק מיד לאחר שהשיג אותו, במקרה זה העם המשיך לשמוח במלך גם לאחר המלכתו [מצודת דוד, אברבנאל]. בנוסף, יש המציינים כי המילה שְׁאֶלְתֶּם רומזת לשמו של שאול ולכך שמלכותו הייתה למעשה "שאולה" וזמנית, עד שתעבור לידי דוד בן ישי [אהבת יהונתן].
הגישה השנייה רואה בכפילות זו ביטוי לשניות שבעצם מוסד המלוכה. מצד אחד, עצם הרעיון להמליך מלך נבע מבקשת העם ולא מרצונו המקורי של ה', ולכן המלך מיוחס אליהם. מצד שני, בחירת האדם הפרטי שישמש בתפקיד נעשתה באופן ישיר על ידי ה', ולכן נאמר וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ [מלבי"ם].
סיומו של הפסוק מדגיש כי ה' נתן את המלך במטרה להושיע את ישראל [רד"ק]. עם זאת, ייחוס נתינת המלך לה' נושא בחובו תנאי לעתיד: רק אם העם יראה את ה' וילך בדרכיו, ייחשב המלך כמתנה טובה מאת ה' וההסכמה האלוהית לבקשתם תעמוד להם לזכות. אך אם יחטאו וימרו את פיו, הרעה שתיגרם להם תיוחס להם ולבחירתם בלבד, שכן מאת ה' לא יוצאת הרעה בעצם [אברבנאל].