הצהרתם הפומבית של העם מהווה אישור מוחלט לניקיון כפיו של שמואל הנביא לאורך כל שנות הנהגתו. תשובת העם אינה מקרית, אלא מקבילה באופן מדויק ונקודתי לשאלות שהציג בפניהם שמואל קודם לכן; קביעתם לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ באה כמענה לשאלתו "את מי עשקתי", הקביעה וְלֹא רַצּוֹתָנוּ עונה ל"ואת מי רצותי", וההכרזה וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה מקבילה לשאלתו "את שור מי לקחתי" [אברבנאל].
ניסוח התשובה בנוי מן הקל אל הכבד. העם פותח בשלילת העבירות הקלות יחסית של עושק ורציצה, ומכך משתמע קל וחומר ששמואל מעולם לא חטא בגזל של ממש. מעבר לכך, הם מוסיפים ומעידים כי לא לקח מידם דבר, אפילו לא בדרך של מתנה או דברים שהיה רשאי לבקש מתוקף תפקידו, שכן הוא לא נהנה משום אדם [מלבי"ם, צאינה וראינה]. המילה מְאוּמָה מודגשת בפיהם כדי להבהיר ששמואל לא לקח שום דבר, כלום [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
אף על פי שהעם כולו העיד פה אחד על יושרו של שמואל, עדות זו תקפה רק לגבי מעשיו הגלויים. בני אדם אינם יכולים לדעת מה מתרחש בלבבו של אדם, ולכן התעורר הצורך בעדות אלוהית בהמשך המעמד, שתאשר כי שמואל מעולם אפילו לא חשב או רצה לקחת שוחד. עדות שמימית זו על טוהר מחשבותיו הנסתרות של שמואל נועדה להוכיח לעם כי שכינת ה' שורה בתוכם ובוחנת כליות ולב, ומתוך כך להמחיש להם עד כמה דרישתם להמליך עליהם מלך בשר ודם הייתה מיותרת [אהבת יהונתן].