בעקבות האות השמימי שהומחש להם, מתעוררת בעם ישראל חרדה גדולה ותחושת חרטה עמוקה. ברגע של וידוי קולקטיבי, הם פונים אל שמואל בבקשה שיתפלל בעד עבדיך, כלומר בעדנו, מתוך הבנה כי הם בני מוות וראויים לעונש על דרישתם למלך [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
העם מודה כי עצם הבקשה להמליך עליהם בשר ודם היא מעשה פסול, שכן ה׳ הוא מלכם האמיתי של ישראל [צאינה וראינה]. באומרם כי יספנו, הם מתוודים כי הוספנו חטא זה על כל חטאתינו, כלומר על גבי החטאים שכבר נעשו בעבר הוסיפו כעת את הרעה שבדרישת המלך [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בניתוח מעמיק של הודאת העם, עולה כי הבקשה למלך טמנה בחובה פגיעה מורכבת ורב-ממדית. מצד אחד, החלוקה בפסוק בין חטא לבין רעה מצביעה על כך שהמילה חטא מייצגת את הפגיעה כלפי ה׳, ואילו המילה רעה מצביעה על הנזק שהעם גרם לעצמו. לפיכך, כשהעם מודה שהוסיף על חטאיו רעה, הוא מכיר בכך שמעבר לפגיעה כלפי שמיים, הוא הביא על עצמו נזק ממשי [אברבנאל].
מצד שני, רובד נוסף של טעות משתקף במילים לשאול לנו מלך. העם שגה בשני מישורים מקבילים: המישור הראשון הוא עצם הבקשה להעמיד מלך בשר ודם, והמישור השני טמון בבחירת מלך שמלכותו אינה נצחית אלא זמנית ושאולה, רעיון הנרמז במילה לשאול, המכוונת גם לשמו של שאול המלך עצמו [אהבת יהונתן].