במעמד העברת הנהגת העם אל המלך החדש, עורך שמואל הנביא מעין משפט פומבי וביקורת על שנות הנהגתו. לאחר ששירת את העם מנעוריו, הוא מתייצב בפניהם ומבקש לברר אם נפל פגם כלשהו בניקיון כפיו כשופט וכמנהיג, כדי ליישר את ההדורים ולהוכיח את יושרו המוחלט [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
שמואל בוחר לעשות זאת דווקא לאחר חידוש המלוכה, כדי שהעם לא יחשוד בו שהוא מקנא בשררה שניטלה ממנו [אהבת יהונתן]. בנוסף, מכיוון שישראל ביקשו מלך "ככל הגויים", שמואל מאמץ את הנימוס המקובל באומות, לפיו המנהיג הנכנס חוקר את מעשיו של המנהיג היוצא [אברבנאל]. הוא מזמין אותם להעיד בעודו נוכח עימהם: הִנְנִי עֲנוּ בִי, כלומר, העידו נגדי [מצודות].
הוא דורש שהעדות תהיה נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, הלא הוא שאול המלך שנמשח במצוות האל. נוכחותם נועדה להבטיח שהעם לא יחניף לשמואל ולא יפחד להגיד את האמת, שכן המלך החדש נמצא שם כדי לשפוט [מלבי"ם, אברבנאל]. הבחירה בתואר "משיח" ולא "מלך" נועדה ללמד את שאול פרק בענווה ולהורות לו לנהוג לפנים משורת הדין, ולא לנצל את סמכויותיו כפי שמותר למלך רגיל [אהבת יהונתן].
שמואל מפרט את סוגי העוולות האפשריים מן הכבד אל הקל. תחילת דבריו, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, מתייחסת ללקיחת בהמות בחזקה לצורך עבודתו ומלאכתו [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. אף שהיה מקובל ששופט הנודד מעיר לעיר משתמש בחמוריהם של אנשי המקום, שמואל מקפיד להדגיש שתמיד רכב על חמורו האישי ולא נטל משלהם [רש"י, מלבי"ם].
מכאן הוא עובר לשאלות הנוגעות לפגיעה באנשים עצמם: וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי – האם גזלתי ממון בכוח או עיכבתי שכר [מצודות, רד"ק, מלבי"ם], אֶת מִי רַצּוֹתִי – מילה המתפרשת בשני אופנים עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון "רצוץ" ושבירת הגוף, כלומר פגיעה פיזית. מנגד, יש המפרשים זאת מלשון "רצון" וריצוי; האם שידלתי אדם בתחנונים לתת לי מתנה מרצונו? לפי גישה זו, שמואל החמיר על עצמו עד כדי כך, שגם קבלת הנאה מאנשים שנתנו לו מתנות רק מתוך כבוד או בושה, נחשבה בעיניו כעושק [רד"ק, מלבי"ם, חומת אנך, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף שואל שמואל על טוהר המידות בתחום המשפט: וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ. הפירוש המקובל הוא ש"כופר" משמעו שוחד או פדיון שנועד להטות את הדין, ובעקבות קבלתו העלים השופט את עיניו ונמנע מלהעניש את הפושע כראוי [רש"י, מצודות, מלבי"ם]. לחלופין, ייתכן שלקח עירבון ולא החזיר אותו בזמן [ביאור שטיינזלץ].
פירוש מקורי אחר למושג "ואעלים עיני" מציע ששמואל פונה לעם ברגישות ואומר: אם אתם מתביישים להוכיח אותי בפניי, אעלים ואעצום את עיניי כדי שלא תתביישו לדבר, ואז וְאָשִׁיב לָכֶם – אחזיר לכם את כל מה שאני חייב [רד"ק, אברבנאל, צאינה וראינה].
פירוש ייחודי נוסף קושר פסוק זה לדיני תלמידי חכמים: תלמיד חכם שביזו אותו רשאי לקחת קנס כספי (כופר), או להעניש את המבזה במבט עיניו. שמואל מכריז שמעולם לא לקח קנס כספי מאלו שביזו אותו, ואף על פי כן "העלים את עיניו" ונמנע מלהעניש אותם במבט קפדני [אהבת יהונתן].