הפסוק מציג אזהרה חמורה מפני השלכותיה של אי-ציות לה', ומבהיר כי מרידה תוביל לענישה אלוהית מקיפה. החטא מתחלק לשני רבדים: הביטוי לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' מכוון לביטול מצוות עשה, ואילו וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' מתייחס לעבירה על מצוות לא תעשה [מלבי"ם, אברבנאל]. במקרה כזה, תכה בעם יַד ה', שהיא ידו הקשה והמכה של האלוהים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. העונש אינו מעיד על הסרת ההשגחה, אלא להפך – הוא תוצאה ישירה של הבחירה החופשית, הממחישה את השגחתו הפעילה של ה' [מלבי"ם]. אזהרה זו לוותה במופת פלאי של ירידת גשמים ורעמים עזים בעונת קציר החיטים, נס שהטיל מורא גדול על העם מפני ה' ושמואל [צאינה וראינה].
מוקד העניין בפסוק נמצא במילה וּבַאֲבֹתֵיכֶם, המעוררת את השאלה כיצד העונש קשור לדורות הקודמים או להנהגה. הפרשנים מציעים שלושה כיווני חשיבה מרכזיים:
הגישה הראשונה מפרשת זאת כהשוואה היסטורית. העונש יכה בדור הנוכחי בדיוק כשם שהכה באבותיהם בעבר בכל פעם שמרו בה' [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. יש המוסיפים כי אם עד כה העונש היה נחלת האבות, כעת הדור הנוכחי ישתווה אליהם ויישא יחד עמם באותו משפט [אברבנאל].
הגישה השנייה רואה במילה תואר של שררה. וּבַאֲבֹתֵיכֶם מתייחס למלכים ולשליטים, שכן אדון העם והמושל בו נקרא בלשון המקרא "אב" [מצודת דוד, רד"ק].
הגישה השלישית מציעה פירוש מצמרר ולפיו הפגיעה תגיע אל המתים עצמם. בעוון החיים, האבות שכבר מתו יסבלו מביזיון כאשר גופותיהם יוצאו מקבריהם [רש"י, רד"ק]. עם זאת, יש המעניקים להוצאת המתים מקברם משמעות עמוקה של חסד והגנה: כאשר הדור חוטא ואין בו צדיקים חיים שזכותם תגן עליו, המתים מוצאים מקברם כדי שזכותם – כצדיקים שאינם קבורים – תגונן על דור החיים מפני פורענות [אהבת יהונתן].