הבטחת הנצח של ה' לישראל אינה תלויה רק במעשיהם באותה עת, אלא נשענת על בסיס עמוק ומוחלט הרבה יותר. שמואל הנביא מרגיע את העם ומבהיר להם כי למרות חטאיהם, ה' לעולם לא יעזוב אותם, וזאת מתוך מחויבות לשמו ולתכניתו האלוהית.
תחילה, הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: המילה יִטֹּשׁ משמעותה יעזוב, והמילה הוֹאִיל מתפרשת לרוב כרצה והחליט [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אם כי יש המפרשים אותה מלשון שבועה [רש"י].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההבטחה כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ נועדה למנוע חילול השם בעולם. מאחר שכבר נודע בקרב אומות העולם שה' בחר בישראל לעם סגולה, עזיבתם או השמדתם בעקבות חטאיהם תתפרש באופן שגוי. הגויים עלולים לטעון שה' נטש את עמו מתוך חוסר יכולת וכוח להושיעם, וכך יתמעט כבודו בעולם. לכן, ה' שומר על עמו בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל אשר יצא עליהם כמושיעם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, צאינה וראינה]. ההשגחה האלוהית על ישראל נעשית באופן פלאי בדיוק מסיבה זו [רלב"ג].
רובד נוסף בפרשנות מצביע על הקשר המהותי בין ה' לעמו. שמו של ה' נקרא על ישראל והם כביכול משותפים בשמו, ולכן נטישת העם משמעותה פגיעה בשמו שלו [אלשיך, חומת אנך]. הבחנה מעניינת בהקשר זה קובעת כי בזמן שישראל נמצאים בגלות מחוץ לארצם, ה' שומר עליהם מעצם היותם עמו, אך בהיותם בארץ ישראל, ההשגחה עליהם היא באופן מובהק למען שמו הגדול [צאינה וראינה].
החלק השני של הפסוק, כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם, מדגיש את נצחיות הרצון האלוהי. מאחר שה' כבר החל בתהליך ויצר את הקשר עם ישראל, לא ייתכן שרצונו ישתנה [מלבי"ם]. תכליתו של רצון זה היא לתקן את כלל ישראל עד שיהיו כולם צדיקים וראויים להיקרא עמו [אלשיך]. במבט לעתיד לבוא, הבטחה זו מצביעה על כך שעם ישראל עתיד להגיע למדרגה רוחנית כה גבוהה, עד שמעלתם תהיה יתרה אפילו על זו של מלאכי השרת [אהבת יהונתן].