שמואל הנביא מציג בפני העם מופת שמימי שנועד להמחיש להם את חומרת המעשה שעשו כאשר דרשו להמליך עליהם מלך. באמצעות שליטה באיתני הטבע, הוא חושף את הפער שבין רצון העם לבין ההשגחה האלוהית.
המופת מתרחש בעיתוי ספציפי, הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם. תקופה זו חלה באמצע הקיץ, סביב חג השבועות, זמן שבו מזג האוויר חם והשמיים בהירים ונקיים מעננים לטובת הקוצרים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. על רקע זה מכריז שמואל: אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר. הוא מתריע כי תפילתו תביא באופן מיידי לגשמי זעף המלווים בברקים ורעמים [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי ירידת גשמים בעונת הקציר אינה ברכה אלא סימן קללה המביא נזק ופורענות. למרות שה' אינו חפץ להביא פגיעה ללא סיבה, הוא נענה לתפילתו של שמואל ומשנה את סדרי הטבע כדי להעביר מסר חד וברור לעם ולהצדיק את דברי הנביא [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בחירת המופת אינה מקרית, והיא משקפת בדיוק את מהות הבקשה למלך. גישה אחת מסבירה את ההקשה דרך עצם ההיענות לבקשה מזיקה: כשם שה' מוריד כעת גשם הרסני רק משום ששמואל ביקש זאת, כך הוא הסכים לתת לעם מלך רק משום שהם דרשו זאת, אף על פי שהדבר רע עבורם [מצודת דוד, אברבנאל]. גישה נוספת מתמקדת בבעיית העיתוי: גשם הוא ביסודו חסד לעולם, אך כשהוא מגיע שלא בזמנו הוא הופך לקללה. כך גם המלכות; ייתכן שמלך הוא דבר טוב בנסיבות אחרות, אך דרישתו כעת, בעוד שמואל חי וה' מגן עליהם באופן ישיר, היא הרסנית [מלבי"ם]. בנוסף, העיתוי ההיסטורי טרם בשל, שכן טרם נמצא איש מוכן וראוי משבט יהודה שלו נועדה המלכות [חומת אנך].
לאור זאת אומר להם שמואל: וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה, כלומר רעתכם גדולה [מצודת ציון]. המופת מוכיח שההשגחה הניסית עדיין מלווה אותם, ולכן לא היה להם כל צורך לבקש מלך בשר ודם שכפוף לחוקי הטבע כדי שיושיע אותם [מלבי"ם]. יתרה מכך, המופת חושף את הזלזול בשמואל; אם בכוח תפילתו להוריד גשם בקיץ, הוא יכול היה להרעים בקולות על אויביהם הפלשתים ולהושיע את העם כבעבר, ללא צורך במלך [רש"י, מלבי"ם].
לבסוף, הכתוב מדגיש כי הרעה היא אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה'. העם אמנם אינו רואה כעת את הנזק שייגרם לו מהמלכת המלך, אך ה' הצופה אל עתיד כל הדורות רואה את ההרס וההיזק שיצמחו מכך. לכן, גם אם ה' אישר את בקשתם, המעשה שעשו נותר רע, מזיק ומנוגד להשגחתו [מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם].