יצא לכם פעם לבקש משהו רק כי לכולם יש, אפילו שהסתדרתם מצוין גם בלי זה? בני ישראל רצו מאוד שיהיה להם מלך, ושמואל הנביא עומד מולם ומזכיר להם את ההיסטוריה כדי להראות להם שהם לא באמת היו צריכים אחד כזה. הוא אומר להם להסתכל על העבר, ומזכיר להם שה׳ תמיד הושיע אותם כשהם היו בצרה, והמנהיגים שהצילו אותם מעולם לא היו מלכים.
שמואל מזכיר שמות של שופטים ומנהיגים שהצילו את העם. הוא מתחיל בשם יְרֻבַּעַל, שהוא בעצם גדעון. אחר כך הוא מזכיר את בְּדָן. מי זה בדן? הכוונה היא לשמשון הגיבור, שנקרא כך כי הוא היה בן לשבט דן. שמואל ממשיך ומזכיר את יִפְתָּח, ולבסוף הוא אומר וְאֶת שְׁמוּאֵל. רגע אחד, הרי שמואל הוא זה שמדבר עכשיו, אז למה הוא לא אומר "ואותי"? הסיבה היא שלפעמים בתנ"ך אנשים מדברים על עצמם בגוף שלישי, כאילו הם מספרים סיפור היסטורי כללי על מישהו אחר.
שמואל מזכיר דווקא את המנהיגים האלה כדי ללמד את העם כלל חשוב מאוד: המנהיג של הדור שלכם חשוב בדיוק כמו גדולי הדורות הקודמים. גם אם המנהיג נראה לכם פשוט או רגיל, הוא נבחר להנהיג ועליכם להקשיב לו. לכן, העם לא היה צריך למהר ולדרוש מלך, כי היו להם מנהיגים מצוינים שה׳ בחר עבורם.
בסוף הדברים מתוארת התוצאה של ההנהגה הזו במילים וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח. שמואל בעצם מתאר כאן שני סוגים של הצלה שמתאימים למנהיגים שהוא הרגע הזכיר. גדעון ושמשון פעלו בתקופה שבה האויבים ממש שלטו בעם ישראל, ולכן לגביהם נאמר וַיַּצֵּל אֶתְכֶם, כי זו הייתה הצלה אמיתית ופיזית מצרה. לעומת זאת, יפתח ושמואל פעלו בתקופה שבה האויבים רק נלחמו בעם אך לא שלטו בו, ולכן ההצלה שלהם הביאה שקט, רוגע ומנוחה ממלחמות, וזה מה שמתואר במילים וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח.