שמואל א, פרק י״א, פסוק ז׳

נסו לחשוב על קבוצה שבה כל אחד דואג רק לעצמו ולא עוזר לחברים שלו במצוקה. ברור לכולנו שקבוצה כזו לא תוכל להצליח. שאול המלך מבין שעם ישראל חייב להיות מאוחד מיד כדי להציל את האחים שלהם שבצרה. לכן הוא עושה מעשה מפתיע שנועד לזעזע את כולם: הוא לוקח צֶמֶד בָּקָר, שזה זוג בהמות שעובדות יחד, וַיְנַתְּחֵהוּ, כלומר מחלק אותן לחלקים. את החלקים האלה הוא שולח בְּיַד הַמַּלְאָכִים, עם השליחים שבאו לבקש עזרה, ומצווה עליהם לֵאמֹר לכולם הודעה ברורה: מי שלא יבוא להילחם, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ, כך יקרה לבהמות שלו. שאול מזהיר שמי שישאר בבית יקבל עונש כבד ויאבד את הרכוש שלו. אבל מסתתר כאן שיעור עמוק הרבה יותר: בדיוק כמו שגוף לא יכול לחיות אם החלקים שלו מנותקים, כך גם עם ישראל לא יכול לשרוד אם לא כולם מתאחדים לעזור לשבט שנמצא בסכנה. שאול קורא לעם לצאת אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל. הוא מוסיף את שמו של שמואל הנביא, כי שאול היה מלך חדש שעוד לא כולם התרגלו אליו. השם של שמואל נתן לעם ביטחון והזכיר להם את הניסים שה' עשה להם בעבר. כשעם ישראל שמע את הקריאה, הם לא קמו רק מפחד העונש, אלא מתוך פַּחַד ה' ורצון לעשות את הדבר הנכון. התוצאה הייתה מדהימה: כולם יצאו מיד כְּאִישׁ אֶחָד, ממש כמו איברים של גוף אחד בריא וחזק, שבו כולם מרגישים את הכאב של השני וממהרים לעזור.