ישעיהו, פרק ט״ז, פסוק ב׳

תושבי מואב יימלטו בבהלה מפני החורבן המתקרב ממש כְעוֹף־נוֹדֵד, כציפור שנאלצת לברוח, והגוזלים עצמם נותרים כמעין קֵן מְשֻׁלָּח, אפרוחים עזובים המטלטלים ללא מנוחה, ויש המסבירים כי יברחו מרצונם ויפקירו את קנם מראש. במנוסה זו ישתתפו בְּנוֹת מוֹאָב, כלומר נשות הארץ שיברחו לכל עבר, או לחלופין תושבי הכפרים וערי הפרזות. הם יתפזרו אל מַעְבָּרֹת לְאַרְנוֹן, מקומות החצייה של נחל ארנון המשמש כגבול מואב. בגבול זה ירכזו אותם השובים כדי לחלקם כשלל ולהובילם לגלות, או שהמואבים ינוסו דרכו בעצמם לעבר ארץ ישראל בתקווה לקבל מקלט מיהודה. אסון זה בא עליהם כעונש על כך שבעבר הסגירו לאויב את בני ישראל שחיפשו אצלם מחסה.