ישעיהו, פרק ט״ז, פסוק ז׳

בעקבות גאוותם בעבר, המואבים נותרים בבדידות מוחלטת בחורבנם, ועל כן לָכֵן יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב כֻּלֹּה יְיֵלִיל, כאשר העם כולו נאלץ לבכות את מתיו בעצמו ללא נחמה משום אומה אחרת. מוקד הקינה הוא העיר המרכזית קִיר חֲרֶשֶׂת, והבכי הוא לַאֲשִׁישֵׁי העיר, כלומר על חומותיה ומבצריה שקרסו ומסמלים את מות המנהיגים, או לחלופין על אובדן עוגות הצימוקים וכדי היין היוקרתיים שאפיינו אותה. מתוך שבר עמוק, המואבים תֶּהְגּוּ אַךְ נְכָאִים, משמיעים קול נהי ובוכים על ימי השמחה שאבדו או על הכלים שנופצו. מנגד, יש המפרשים את סיום הפסוק מבחינה צבאית, ולפיהם המבצרים אינם מוציאים מתוכם גיבורים למלחמה, אלא רק פצועים ונכים המחפשים מסתור.