נבואת זעם ותוכחה מופנית אל מואב, תוך שימוש בדימויים פיוטיים של מנוסה, חשיפה לשמש הקופחת וחיפוש נואש אחר מחסה. הפרשנים נחלקו בשאלת זהות הדובר ונמעניו, וכן בהקשר ההיסטורי של הדברים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הנביא מוכיח את מואב על אכזריותם ההיסטורית כלפי עם ישראל. לפי קו מחשבה זה, כאשר בני ישראל ברחו מפני אויביהם – כדוגמת מלך אשור, גלות ראובן וגד או בימי נבוכדנצר – מואב סירבו להעניק להם מקלט, על אף שהיו צריכים לזכור את חסד אברהם ללוט אביהם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים כי הפסוק מתעד את תחינתם של פליטי מואב עצמם, השולחים שליחים אל הר ציון ומתחננים שממלכת יהודה תפרוס עליהם את חסותה [מלבי"ם]. דעה נוספת מציעה כי זהו קולם של בני מואב הפונים אל ארצם שלהם, בבקשה שתספק להם מסתור [ביאור שטיינזלץ]. שד"ל דוחה בתוקף את הגישה לפיה מואב מתחננים ליהודה, בטענה שהדבר אינו תואם את הרצף הרעיוני של הנבואה, וכן משום שעם ישראל נודע כעם רחמן, ולא ייתכן שהנביא ייחס לו אכזריות ולעג כלפי פליטים המבקשים עזרה.
הפסוק פותח בקריאה הָבִיאִי עֵצָה עֲשׂוּ פְלִילָה. המילה פלילה מוסברת כמשפט, דיון מעמיק, או ויכוח שנועד לבחור בדרך הטובה והצודקת [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא, מלבי"ם]. לפי גישת התוכחה, היה על מואב לראות את הנולד, להקדים רפואה למכה ולשפוט בצדק כדי להציל את ישראל [שד"ל, אברבנאל]. לפי הגישה שזוהי תחינה של מואב ליהודה, הבקשה מדורגת: תחילה מבוקשת עצה ותחבולות מלחמה כדי לנצח את האויב, ואם כוחם של הפליטים תש, הם מבקשים שיהודה תעשה פלילה ותשלח צבא לעשות שפטים באויב [מלבי"ם]. אגב כך, הפרשנים מתייחסים לחילופי הקרי והכתיב בפסוק, שבו נכתב "הביאו" ונקרא "הביאי", ונכתב "עשי" ונקרא "עשו". ההסבר לכך הוא שהפנייה משלבת לשון נקבה יחיד המכוונת לאומה כולה או לכנסת ישראל, ולשון רבים המכוונת לעם עצמו המורכב מפרטים [רד"ק, מנחת שי, חומת אנך].
הנביא ממשיך בדימוי ציורי עז: שִׁיתִי כַלַּיִל צִלֵּךְ בְּתוֹךְ צָהֳרָיִם. שעת הצהריים, שבה השמש קופחת בעוצמה, משמשת משל לזמן צרה ורדיפה שבו הפליטים נשרפים מלהט האויב ומקשיי הדרך. הבקשה היא לפרוס עליהם צל ענק, סמיך וחשוך כלילה, שיסתיר אותם לחלוטין באפלה באמצע היום המאיר, שכן זהו רצונו הטבעי של מי שמרגיש חשוף ופגיע [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, נחתמת הבקשה או התוכחה במילים סַתְּרִי נִדָּחִים נֹדֵד אַל תְּגַלִּי, כפל עניין שנועד לחזק את המסר [רד"ק]. הדרישה היא להעניק לפליטים מקום מחבוא, ובעיקר לא לגלות את מקומם ולהסגיר אותם לידי אדוניהם או אויביהם [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. לפי המלבי"ם, זוהי מדרגת הבקשה הנמוכה ביותר: אם אינכם יכולים להילחם עבורנו, לפחות העניקו לנו שטח נסתר בארצכם, ואם גם זה בלתי אפשרי, לפחות אל תסגירו פליט בודד שנודד בתוככם. יתרה מכך, מודגש הקושי הפיזי של מואב להיעתר לבקשה כזו, שכן ארץ מואב חסרה הרים גבוהים, ולכן קשה מאוד למצוא בה פינות מסתור טבעיות [ביאור שטיינזלץ].