קול נהי עמוק עולה מבעד למילות הנבואה, המבטאות קינה מרה על חורבנם של המרכזים החקלאיים השוקקים של מואב. עוצמת ההרס כה גדולה, עד כי שמחת היבול והבציר מפנה את מקומה לאבל כבד, וקולות העבודה מוחלפים בקולות שוד ומלחמה או בשתיקה מקפיאה. רוב הפרשנים מסבירים כי הנביא שם את המילים בפי העם המואבי, או מדבר בעצמו בלשון מואב ומקונן על שברם [מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא], ויש שרואים בכך את קולו של מקונן המבכה את האסון הגדול [אברבנאל].
הקינה נפתחת במילים עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה. הבכי על חורבנה של העיר יעזר משתלב בבכי על אובדן הכרמים המפורסמים של שִׂבְמָה. יש המפרשים כי הנביא בוכה יחד עם העיר יעזר על השחתת הגפנים [שד"ל], ויש המצביעים על קשר היסטורי וצבאי, לפיו בעת החרבת יעזר הגיע גם קצם של גיבורי העיר שבמה שבאו לעזרתה ונפלו שם [מלבי"ם].
בפנותו אל הערים הגדולות חשבון ואלעלה, מבטיח המקונן: אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי. המילה אֲרַיָּוֶךְ נגזרת מהשורש רו"ה, ומשמעותה להשקות ולהרוות בשפע. הפרשנים מסבירים כי מדובר בהפלגה ציורית – המקונן ישקה את הערים בדמעותיו כאילו היו מטר גשם רב המרווה את האדמה [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. ציור פיוטי ונוגה במיוחד מציע אחד המפרשים, ולפיו נוצר כאן ניגוד כואב: במקום היין המשובח שהיה מרווה את הערים הללו בעבר, כעת הן ירוו רק מדמעות היגון [שד"ל].
הסיבה המרכזית לבכי מתוארת בסוף הפסוק: כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל. המילה קֵיצֵךְ מתייחסת לפירות הקיץ, ובמיוחד לתאנים [רש"י, שטיינזלץ], אשר הושחתו בעודם לחים וטריים [אבן עזרא, רד"ק].
סביב הביטוי הֵידָד נָפָל מתקיימת מחלוקת פרשנית באשר לטיבו של אותו קול. גישה אחת גורסת כי ההֵידָד הוא קול זעקתם המפחידה של שודדים, בוזזים ואויבים, אשר נפלו לפתע על הערים בעונת הקציר [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. לפי כיוון זה, קול השמחה המוכר של דורכי הענבים בגת התחלף באופן טרגי בקול תרועת המלחמה של האויב [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה שניה מפרשת את המילה כפשוטה – הֵידָד הוא קולם הקצבי של הפועלים ודורכי הענבים בשעת עבודתם. לפיכך, משמעות המילה נָפָל איננה התנפלות של כוח עוין, אלא מלשון השבתה וחידלון; קולות השמחה של חגיגות הקיץ והעבודה פשוט נדמו ופסקו לחלוטין מן הכרמים [שד"ל, שטיינזלץ, אבן עזרא].