ישעיהו, פרק ט״ז, פסוק ט׳

תארו לעצמכם שאתם מטיילים בכרם ענק, מלא בענבים עסיסיים, ושומעים מכל עבר את קולות השמחה והשירה של הפועלים שאוספים את הפירות. פעם, בארץ מואב, היו הרבה כרמים ושדות שוקקים כאלה. אבל אז קרה אסון, והשדות היפים האלו נהרסו. הנביא מרגיש כל כך עצוב בגלל מה שקרה להם, עד שהוא ממש מקונן ובוכה עליהם. הוא אומר עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה, כלומר הוא בוכה יחד עם העיר יעזר על כך שכרמי הענבים המפורסמים של העיר שבמה הושחתו. כשהוא פונה אל הערים הגדולות חשבון ואלעלה, הוא אומר להן אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי. המילה הזו קשורה למילה "להרוות", לתת שפע של מים. הנביא בעצם אומר להן: במקום היין הטעים שהיה פעם משקה ומרווה אתכן, עכשיו אני אשקה אתכן בהמון דמעות של עצב. הסיבה לבכי הגדול היא כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ, כלומר על פירות הקיץ הטריים, כמו התאנים, ועל כל יבול הקציר שנהרסו. בגלל כל העצב הזה, הֵידָד נָפָל. המילה "הידד" מתארת את קולות השמחה הקצביים של הפועלים בזמן שהם דורכים על הענבים. כשהנביא אומר שההידד נפל, הוא מתכוון שקולות השמחה של עבודת הקיץ פשוט השתתקו ופסקו לחלוטין מן הכרמים.